שלוש שנים בלי רלף: רינת קליין זוכרת את אבא

אמי הלכה לפני כשלושה חודשים לבקר את אבי. מעשה שבשגרה: השער החורק, נוף השדות, שורות המצבות והאיקליפטוס. מראית עין פסטורלית לכאורה. מתחת למצבה שלו היא ראתה מעטפה לבנה, וזה נראה לה מוזר. מי משאיר מתחת למצבה מכתב? אצלנו במשפחה לא ממש מאמינים בלדבר עם המתים.

• הצטרפו לעמוד של ynet ספורט בפייסבוק
• הקרב האחרון: רלף קליין הלך לעולמו
• הריאיון האחרון: "אני לא מפחד מהמוות"
  

התעלומה נפתרה מהר. אלו היו בנות קבוצת ויצ"ו הדסים, הקבוצה של אבא, של רלף קליין ז"ל. בבוקר, לפני משחק הגמר שלהן, הן באו לבית העלמין והביאו לו מכתב טעון אהבה וגעגועים וביקשו ממנו כח לנצח במשחק הגורלי בערב. תחינתן לא נענתה. הבנות הפסידו, למרות שנתנו הכל, אבל זכו לחופן מחמאות על ההגעה לגמר שבתחילת העונה נראה כנס.

רלף קליין ז"ל והבת רינת. עולה חדש שפילס דרכו בכוח הרצון

לא מעט שאלו אותי בתקופה ההיא של הדסים, האם לא קטן עליו לאמן נערות? הוא, שאימן את כל הגדולים? הם לא ידעו שמבחינתו זו היתה מתנה שהוא קיבל, לא נתן ולא לקח. הזכות לקום כל בוקר בגיל 70+ וללכת לעשות את מה שהוא אוהב, גם במחלתו, כשלחזהו מוצמדת צינורית שמחדירה לגוף כימותרפיה. טיפה אחת שזלפה השאירה חור נצחי בפרקט.

ככל שיום השנה השלישי למותו מתקרב, אני חושבת על הדרך הנכונה להנציח את אבא. אני לא מדברת על הכבוד שהוא ראוי לו ולא קיבל, כי אבא שלי קיבל את כל הכבוד שאדם יכול לקבל בחייו.

ספורטאים הרי לא משאירים אחריהם ספרים, מאמרים או מחזות וציורים. הם משאירים זיכרונות, והטובים שבהם מתווים דרך, משאירים אחריהם, וסליחה על הקלישאה, סוג של צוואה לא כתובה, שמלמדת ונותנת תקווה לדורות הבאים. השאלה מה עושים עם זה, ולצערי בארץ כמעט כלום.

בעולם הספורט הישראלי הרי אין כמעט עבר. יש רק הווה, ולכן גם הרבה פעמים אין עתיד. איגוד הכדורסל, לדוגמה, לא טרח ולו פעם אחת להזכיר את זכרו של אבי, וכמובן שאין מה לדבר על מחשבה כיצד משמרים את הזיכרונות והערכים שהוא והנבחרות של פעם השאירו אחריהם.

במשרד החינוך לא חושבים שאפשר ללמוד על ספורטאים גדולים, רק על סופרים או משוררים. על משרד התרבות והספורט אין טעם לכתוב מילים. במכון וינגייט, שם הוא לימד במשך כמה עשורים וגידל דורות של מורים לחינוך גופני, מחקו את זכרו כאילו לא היה. במכללת רופין, לעומת זאת, דווקא כן מחלקים מלגות לסטודנטים ספורטאים על שמו. אפילו מכבי תל אביב כמו יצאה ידי חובה וקראה לקבוצת הוותיקים שלה על שם אבא.

אולם לא לקבוצת הוותיקים הם היו צריכים לקרוא "מכבי רלף קליין תל אביב", אלא לקבוצות הנוער והילדים. להם היו צריכים לספר על העולה החדש מגרמניה, שהגיע לארץ אחרי המלחמה בלי שפה ובלי עבודה. הוא הלך אחרי לבו, ובעזרת עצה מקרית מחבר הגיע למגרש הישן של מכבי ת"א במרכז העיר. המגרש שהדחפורים הרסו גם אותו, ולא נשאר ממנו זכר זולת תמונות ישנות שמצהיבות בארכיונים.

רלף קליין ז"ל. הישגים אדירים, זיכרונות קצרים (AFP)

עולה חדש שבנה והמציא עצמו מחדש, ויחד איתו את עולם הכדורסל הישראלי, והגיע הכי רחוק שאפשר. אבל את האושר האמיתי מצא אבי רגע לפני שהכל נגמר עם השחקניות של הדסים, עם השחקנים של מכללת רופין שכל כך אהב ועם שחקני אליצור אלקנה, שגם איתם עבד באהבה ומסירות גדולה בשנותיו האחרונות.

בשבוע שעבר, רגע לפני האזכרה השנתית, הגיחה לה נקודת אור קטנה, כמו המכתב שהשאירו השחקניות של אבא. באלקנה, כן דווקא שם, הקים אדם מופלא אחד בשם ליאור קבוצת ילדים. הילדים של רלף הוא קראו לה. השחקנים הצעירים באו בשבוע שעבר לביקור באבן יהודה, בבית של אבא. הם השאירו לנו חולצות במתנה, והיה כתוב עליהן משפט אחד שתמצת את הכל: "הילדים של רלף - הרבה יותר מכדורסל".