טוב בסדר אז אנחנו גרים בנויורק אז מה? זה אשמתנו? תאמינו לי שאני כואב את כאב השובתים בשדרה. הנה רק הבוקר שילשלתי מחשבון הבנק כאלף חמש מאות דולרים לטובת אדון קופלמן, הלנדלורד החביב. סכום שלא רואה מרחוק את קו מחצית ההכנסה החודשית שלנו, אז יאללה יאללה, שאף אחד לא יקשקש לי שבחו"ל לא קשה.

כן היאוש נעשה יותר נוח. כן גם הביצה פחות צמיגית. צמיגית! אבל להגיד שמצב הסטודנט האמריקאי בן השלושים פלוס-מינוס הוא טוב יותר ממצב הישראלי? מה זה לא. כל הכסף שנכנס ככה יוצא. עובר ולא שב. ועם כל הכבוד למסכנסה, האויב הכי גדול של המשכורות זה העדר תפיסת מושג החיסכון, אותה דרך חיים ראוותנית שאנחנו הישראלים מכורים לה, כולל אלו שמחזיקים כרגע את יתדות המאהל. אני לא קורא לאף אחד מפונק או ילד סושי כמו חברי, חברי הכנסת, אבל בכל זאת צריך ללמוד לשאת בתוצאות של רף חיים גבוה בעיר הגדולה.

מדברים על שחיקת שכר ויוקר מחיה ועליית השכירות, אבל ראבאק, כולם בתל-אביב מפרקים כל לילה מאות שקלים על בירות בלי לראות בעיניים. המסעדות, הסושיות, השפים, פעם אחרונה בארץ שילמתי איזה ארבעים שקל על פיתה כי אייל שני חתום עליה. כי גם אני, גם אני חולה בבזבזנות המשוגעת הזו.

וכאילו לדור ההורים היה כל כך קל לעשות ולחסוך כסף. הלוואי והייתי מסוגל לשמור על הארנק סגור כמו אבא ואמא. לצאת למסעדה אולי פעם בחודש. לא לעוף על חופשות וסופי שבוע כל שני וחמישי. או לחיות כמו סבא וסבתא שתיעדו כל הוצאה בפנקס! תשמעו, להיות מעמד בינוני זה לא כיף, אבל גם לא בלתי אפשרי. חברים יקרים, איך אפשר להיות בטוחים לגבי מחר כשכוסאומו לגבי היום? מה פשוט הגענו לגיל שכבר לא נעים לבקש כסף מאמא ואבא אז רצים לבקש מהממשלה? לא. צריך להפסיק עם אורך החיים המתירני ולשבת קצת יותר בבית. או באוהל, וואטאבר, אבל תפסיקו לעשות כבר קניות אצל AM:PM. גודאמאיט הם אונסים אתכם.

"צריך להפסיק עם אורך החיים המתירני ולשבת קצת יותר בבית. או באוהל, וואטאבר, אבל תפסיקו לעשות כבר קניות אצל AM:PM. גודאמאיט הם אונסים אתכם" (צילום: אפי שריר)

ת'אמת שאני ממש שמח לראות את הארץ בוערת סופסוף ומסיבות נכונות שבאות מהמקום הכי אמיתי. כיף לראות את ביבי מקבל בראש, ועל מי אני עובד, אנחנו בניו-יורק כי יותר טוב פה והיתרון הוא בדיוק לגבי אותם הדברים אשר מצעידים את עשרות האלפים ברחובות תל-אביב. עם זאת אני מאמין שהיתרון הגדול שיש לארה"ב על ישראל הוא בכלל לא כלכלי. כאן באמריקה, בניגוד לארץ, התושבים עדיין מחזיקים בזכות לחלום.

כי זה לא שאנחנו נמצאים במצב טוב יותר מאחינו היושבים באוהלים. אני לא זוכר בכלל מה משמעות המונח "לסגור את החודש" והמינוס הארור תמיד נשאר שם אם לא הולך וגדל, אבל כל אלו לא מעידים על כך שהחלומות שלי מתרחקים. להיפך.

דבר ראשון, המקום הנפלא הזה איפשר לנו לעשות מה שאנחנו באמת רוצים. שלומית הצליחה להתברג למצוינים שבבתי הספר הרפואיים במדינה ועוד רגע מסיימת דוקטור ואני לומד לי ספרות בלי להתבייש מאף אחד. להגיד לכם שבארץ זה היה קורה? אין מצב. להגיד לכם שאני מסוגל להפנות אצבע מאשימה כלפי מישהו? ממש לא. תראו, לא קל להגיד מי אשם בכך שהשנה נפתח הקורס לספרות באוניברסיטה העברית עם שלושה סטודנטים. זו שאלת הביצה והתרנגולת. האם זו הממשלה שהזניחה את האקדמיה או 90% מהסטודנטים שפשוט הולכים ללמוד בשערי משפט?

אבל מה שאני כן יודע הוא שבסופ"ש האחרון חברים מהממים הזמינו אותנו לבית ההורים בקייפ-קוד, בית קיץ בו הם מבלים שלושה חודשים בשנה, ולא, הם לא עורכי דין ולא כלכלנים ולא שועלי וול סטריט. הזוג הנחמד הם אקדמאים בדם, זוג מדענים ושוכני מעבדות, שלא רק שלחו את שלושת ילדיהם ללמוד במוסדות האקדמאיים המפוארים ביותר שיש למדינה הזו להציע, אלא גם הצליחו לשמור בצד בשביל בית קיץ צנוע ולא רחוק מהים, בו הם חוקרים צדפות ועושים על האש עם חבריהם הפרופסורים.

בחתונה אקראית בארץ שלומית פיטפטה עם שכנתה לשולחן המוזמנים, שהתגלתה במהרה כפיזיותרפיסטית מן המניין אשר עובדת לרווחתה תמורת עשרים וחמישה שקלים לשעה. המטפלת החרוצה נאלצת להתרוצץ בין שתי עבודות בכדי להגיע למשכורת נורמלית, משכורת ששלומית תעשה כאן בהינד עפעף. על ההכנסות העתידיות שלי כמורה ומחנך בארץ ישראל אני מעדיף לא לחשוב בכלל. שוב, לא שכאן אנחנו לא במינוס, אבל לפחות עוד לא מישכנו את החלומות ואפילו בית קיץ נראה אפשרי.

אז להגיד לכם שאנחנו רוצים לחזור? בטח. מתגעגעים רצח. להגיד לכם שנחזור? בשביל מה? 25 שקל לשעה כשקוטג' עולה שמונה שקל? לא תודה. בינתיים אנחנו מצטרפים למאבק ויוצאים לקמפינג בקולורדו. מה? לא תופס?