עכשיו כבר מותר לומר שאתה רוצה אהבה
ידעת את זה עוד בגיל 18. היית בשל, תמיד, להיות אבא. להקים משפחה גדולה ולסמן אותה כמרכז היקום שלך. אבל בגיל 18 זו בעיה לספר דברים כאלו. בגיל 28 זה כבר קל יותר. בגיל 30 זו הקלה לשומעת. כרונולוגיה של אהבה ופרידה
אתה מתבגר למרות שתמיד היית שם, בוגר. תמיד ידעת שאתה מחפש אהבה אמיתית, ולא רוצה שום דבר אחר. אפילו בתיכון, כשכולם התפארו בכיבושים, אתה היית יוצא לדייטים קצרים רק כדי לחפש את ההיא שתהיה שם איתך גם בדייט העשירי. מצאת אותה, זה לא לקח הרבה זמן. סיפור יפה, אהבה גדולה. אהבה ראשונה. הרבה לפני האחרים.
בואו לדבר על אהבה גם בפייסבוק שלנו
כל מערכות היחסים שלך היו כאלו. ארוכות, עמוקות, גדולות מהחיים. אתה נותן את עצמך מהר, את כולך. אתה נכנס פנימה בכל מאודך. והן, מצידן, קופצות ראש פנימה אל אותה הבריכה. זה כיף. אלו החיים. זו הדרך היחידה שבה אתם יודעים לחיות ביחד.
שנתיים, שנה וחצי, שנתיים, ארבע וחצי שנים... מערכות יחסים ארוכות ועמוקות. תענוג.
ואז, אחרי ארבע וחצי שנים, אתם נפרדים.
ואתה כבר לא רק בוגר, אלא גם מבוגר. וזה לא רע. להיפך. זה טוב מאוד. כי עכשיו כבר מותר לומר לבחורות מסביב שאתה רוצה אהבה. שאתה רוצה להיות אבא.
ידעת את זה עוד בגיל 18. היית בשל, תמיד, להיות אבא. להקים משפחה גדולה ולסמן אותה כמרכז היקום שלך. אבל בגיל 18 זו בעיה לספר דברים כאלו. בגיל 28 זה כבר קל יותר. בגיל 30 זו הקלה לשומעת.
אין מרשמים. הכל תלוי בגישה, בכימיה ובמזל
התחלת לצאת לדייטים. הרבה. המון. מנסה הכל, פתוח להכל. כששאלו אותך "אז את מי להכיר לך? מה אתה מחפש?" תמיד השבת: "רק שני דברים - עיניים מחייכות חיוך גדול ולבבי, והבנה שהחיים קצרים מכדי לעשות סיפור מכל דבר. עם כל השאר - כבר נסתדר". באמת התכוונת לכך. אתה יודע - אין מרשמים. הכל תלוי בגישה, בכימיה ובמזל. יש קוראים לכך "קיסמאט", כאילו נכתבו להיות ביחד בשמיים. אתה לא מאמין בכך. יודע שיש המון בנות שהן פוטנציאל להיות "האחת" בשבילך.
אתה יוצא להרבה דייטים. פתוח מאוד לקבל, לשמוע. מגלה שאתה נהנה מאוד מהדרך. שיש אפילו התאמה בין דרך ההתנהלות שלך בעבודה ובחיים הפרטיים. היכולת להיות חופשי ממחסומים, להקשיב, להתעניין מתוך הלב בכנות גמורה, ליהנות מחברתה של בת-אדם שלידך ולהעביר עמה ערב כשכולך מרוכז בה והיא בך - כל אלו מקנים לך הנאה אדירה מהדרך. יחד עם זאת, המון דייטים ראשונים שלא מגיעים לשניים, כי אמנם כיף לשוחח וכיף להקשיב, אך מעל הכל מתנוססת הידיעה שאתה מחפש משהו גדול יותר. רוצה כבר למצוא אותו.
רוצה כבר למצוא אותו!
אמרת לה ששכחת את הגרזן בבית
ואז אתה פוגש אותה. דייט ראשון מדהים. הגעת עם מעט מאוד ציפיות, כי לא שמעת עליה הרבה. כשצלצלת היא בכלל לא ידעה שאתה אמור לצלצל, שכחו למסור לה את ההודעה שנתנו את מספר הטלפון שלך. הדרך בה הגיבה לשיחה שלך היתה משעשעת וחיננית. אהבת את זה מאוד. אתם שולחים סמסים עוד לפני שאתה מגיע לאסוף אותה, ואתה מתלהב מאוד. זוכר? אמרת לה ששכחת את הגרזן בבית. זה הדבר היחיד שאתה זוכר. שאיכשהו הגעתם למצב ששלחת לה סמס שאומר ששכחת את הגרזן בבית. אתה לא בטוח שאתה זוכר לפרטים את תשובתה, אך אתה יכול לשער שהיא היתה משועשעת, מצחיקה וקולחת. כיף, ועוד לא נפגשתם!
אתם נפגשים ויש אוירה מדהימה באוויר. באיזשהו שלב, באמצע הדייט, היא רוכנת אליך ואומרת: "איזה כיף שסופסוף יש עם מי לדבר, הא?". אתה מהנהן וצמרמורת עוברת בגופך.
צמרמורת עוברת בגופך כעת, כשאתה כותב מילים אלו. זו בדיוק ההרגשה אותה חיפשת במשך זמן כה רב. והנה - היא כאן!
אתם ממשיכים אל הלילה ביחד, מתעוררים בבוקר מחובקים. הלאה. כבר למחרת היא באה איתך לקנות חולצה יפה לשבת, והיא בוחרת עבורך את החולצה המושלמת, כאילו מכירה אותך ויודעת בדיוק מה מתאים ואיך אתה אוהב. כעבור שבוע אתה לובש את החולצה הזו לפגישה עם ההורים שלה. רק שנתיים מאוחר יותר, כשתביט לאחור, תבין עד כמה זה היה יפה ומשמעותי. לשניכם. עוד דייט ועוד אחד, וחיבור מדהים ביניכם. היא מבינה אותך, אתה קורא אותה. הכל ביניכם פתוח וגלוי וראוי ועדין ונדיב ומחוייך ורהוט וגולש וגודש וממלא את הלב.
של שניכם.
אתם מתחתנים. מהר מדי, כי ההרגשה ההיא, היא שם, והיא גדלה בכל רגע ורגע, וממלאת אתכם לא רק באהבה ובהתרגשות, אלא גם מעוורת אתכם במידת מה.
החתונה עוברת. האורחים כבר מזמן הלכו הביתה והשאירו מאחור את ההתרגשות, הברכות והחיבוקים החמים.
אתם לבד בבית. שניכם וכל אחד לחוד.
ופתאום משהו נקרע.
זה לא נעים, אתה חושב. אבל זה יעבור.
אך זה לא עובר. זה ממשיך ונקרע, ומתרחק, ומרחיק, ומכאיב, וכואב, ומדמם וגוזר לגזרים את כל שבניתם. אתם נאבקים לתקן, כל אחד בדרכו שלו, אך זה לא צולח בידיכם.
אבל זה לא יכול להיות, אתם אומרים לעצמכם, עם עצמכם, ביחד. אנחנו זה אנחנו. אני זו אני, אתה זה אתה. אנחנו אנחנו, הכי אנחנו שבעולם! ומנסים שוב, אבל לשווא.
אתם נפרדים.
ועם הפרידה הזו בא משבר גדול. אף אחד לא רואה, מבחוץ, כי אתה תמשיך תמיד להיות אתה. חזק ואיתן, מצחיק וקליל, מצליח וגאה. רק מעטים מאוד, קרובים מאוד מאוד, שומעים ורואים וכואבים איתך, ועוזרים ומתחברים ומספרים לך, ומקשיבים ובוכים ומייעצים לך, ומחבקים ומנשקים ודואגים לך, וכותבים ומנגנים ומתחברים איתך, ושומרים ומגינים ומחזקים אותך.
הם שם. הם שלך.
ואתה לא מבין. האהבה הגדולה נשברה, אך איתה גם התנפץ החלום. הרי כבר התחתנת. זהו, אמרת לעצמך, נגמרה סופסוף תקופה שלמה של שאלת יום רביעי החוזרת. "עם מי אצא ביום שישי בערב?". והולך ומחפש ויוצא לעוד דייט. ועוד אחד. ועוד אחד.
סופסוף זה נגמר, לא? סופסוף יש לך מישהי לצידך, לתמיד. כמו סלע איתן. באש ובמים.
לא.
זה לא נגמר. זה ממשיך. פתאום, משום מקום, אתה שוב צריך לצאת לדייט. אתה צריך לחזור לעולם הזה שכל כך מאסת בו.
אתה אוסף את עצמך.
מנגן את עצמך לדעת.
יוצר, בוער, מספר, מדבר, מחבר הבנה לתובנה, מבלה עם ההוא, וההיא, וההם. עולה לראש המגדל כדי לקבל פרספקטיבה.
מחייך.
מחייך.
מחייך.
וממשיך הלאה.
יוצא לדייט. ועוד אחד. ועוד אחד. נרשם לאתר ההוא, שכבר שכחת איך הוא נראה. מכיר בחורה, ועוד אחת.
צליל הצעקה הזה, שבקע מתוכך וחרך את האוזניים, הופך לאט לאט למנגינה נעימה של כינור. שני כינורות, וגם צ'לו שמצטרף. ניגון נעים. פסנתר, פעמונים, סקסופון, כלי נשיפה. לאט לאט מצטרפים עוד כלים, וכלי ההקשה כבר ברקע, ויש קצב ברור, משהו כזה דרום אמריקאי.
ואז אתה יודע - הרוב מאחוריך. אתה מסתכל קדימה.
ומחייך.
שוב דייטים. ועוד אחד, ועוד אחד.
ואנשים מסביבך מחייכים ומאושרים. כולם כבר נשואים. הריון ראשון, ילד שני, עולים לכיתה א'. כולם כבר שם, ואתה... שוב בדייטים?
תחושה של "קדימה, הזדרז!" מרחפת מעל הראש. אתה יוצא המון, פוסל מהר, יודע מה אתה מחפש אבל גם יודע שבפעם שעברה נכוות ולכן צריך להיות בררן יותר. או שאולי דווקא לא?
לא ברור. אבל יש מקצב, ומוזיקה טובה, אז ממשיכים הלאה, בחיוך אמיתי וגדול. ופוגש את זו, והיא נכנסת לך עמוק לבטן. ויש לה גם עוד, וגם אותו אתה אוהב. ואתם ביחד, וזה מריח טוב. כמו תבשיל של שבת, שלאט לאט מבשר את בואו של הקודש.
וזה נפרץ ומתקלקל,
וזה שובר ומקלל.
אז שוב, ועוד, ואולי, ובטוח.
מנסה לזרום עם כיוונה של הרוח.
אתה מדבר עם חברים ומבין פתאום שהחיים שלהם לא כל כך מאושרים כמו שהם משדרים. איכשהו אנשים נפתחים אליך ומגלים כמה קשה, ואיך היו רוצים לברוח, והילדים, והאשה, והעבודה, והמשכנתא, והחיים בכלל.
לא. זה לא ככה. הם סתם מתבכיינים, אתה אומר לעצמך. מייעץ ועוזר ומקשיב ותומך, אבל לא מאמין. עוזר להם לשמור על פרופורציה.
וממשיך לחפש.
מכירים לך. אותה, ואותה, ואותה, ואותה. ואתה מכיר בעצמך. גם אותה, וגם אותה, וגם את זאת. וזאת, היא נהדרת. היא מדברת. היא מספרת. היא חודרת. היא משחררת.
אתה משתחרר. וממשיך.
מנסים, כולם מנסים. אתה שוב יוצא הרבה. אבל הפעם אתה בשל יותר. אתה בוגר יותר. אתה מבוגר ויודע ואחראי וקולע ומחבק ושומע ומחייך.
וגם דומע.
והנה באה זו, ומערבבת את יומך.
ואז ההיא, וגם הלילה משתולל.
ועם זו קשה מאוד, היא קשה וגם ואתה לא קל. וזה מתחיל, וזה ממשיך, וזה נגמר כמו לא היה בכלל.
ואז, משום מקום, מגיעה נערה. עיניים מחייכות וצחוק כזה כובש.
תגידי, את לוקחת את החיים בקלות? אתה כמעט שואל.
בוודאי, הנה תראה, תקשיב, תריח, תמשש.
איזה כיף פה, הא?
והיא כמעט עונה.
אתה לא רוצה. זה רחוק, ולא רק גיאוגרפית. אתה רוצה לא לרצות, אבל נסחף.
ונוסע. ופוגש.
מתאהב.
מתלהב.
מתקרב.
מספר לה קצת. קשה לך לשתף. היא שואלת, היא חוקרת. היא מרגישה שהיא נוברת. אבל אתה אוהב את זה כך, לדעת שהיא מתעניינת. שחשוב לה. בגללה אבל אולי גם בגללך.
אתה מספר לה קצת. היא אולי מבינה. או שלא
אתה מספר לה הרבה, אך משאיר הרבה בפנים. לא מספר כל מיני. לא מספר שכואב שם בפנים ושורף, שהדרך ממהרת למרות שאתה מחייך. שהיית שם, שהתחתנת, שהתחייבת, שידעת שלעולם לא תשב שוב בפאב, מחבק גוף שאינך עוד מכיר. שאתה מסתכל עליכם מהצד ולא מאמין. זה סרט? הצגה? מה בכלל קורה כאן עכשיו?
אתה מספר לה קצת. היא אולי מבינה. או שלא. היא שמעה סיפור אחר. היא הקשיבה מאוד, אך קימוטי הסיפור שלך נתפסו באוזניה בצורה אחרת לגמרי.
היא זורקת לך משפט, כזה שלאחר יד. ככה היא רואה אותך. כאחד שרץ מסיפור לסיפור ו"מספיק בשנה אחת מה שאני לא הספקתי בכל החיים", כך היא אומרת.
ואתה מהנהן, וכואב, ורוצה להסביר. אבל היא כבר מגלגלת עיניה למקום אחר.
וזה לא נעים, וזה כואב, ותחושת הלימון שבפה מתחזקת.
אתה מנסה עוד קצת לדבר, אך היא כבר פסלה בשלה.
נו שוין, נתקדם. אין ברירה. אלו החיים. וזה חבל, זה היה נהדר. אולי לא היית צריך לשתף ככה? רק חצאי מציאות? אבל זה כואב לדבר, זה כואב לשחרר. אם השרוך ייפרם הכל עשוי לצאת באחת.
אתה מרים ידיים.
מסמן לברמן "חשבון?"
האימייל של וינסנט
לפנייה לכתב/ת 
