הוא דתי, היא חילונית, מה הסיכויים שלהם?
חברתי דניאלה אוהבת להיכנס לאוטו בשבת בבוקר, לנסוע לים, להדליק סיגריה ולעבור לבגד ים. אורן הגיע מבית דתי בהתנחלות. לא מסורתי, לא כיפה סרוגה, דתי. דתי מהתנחלות, שומר שבת, מניח תפילין והולך לשיעורי תורה מדי שבוע. רצה האל (או הגורל), והם הכירו בחוף קסום בתאילנד והתאהבו
לא שזה לא היה צפוי באיזשהו אופן, ולא שאני לא שמחה בשבילה אם זה מה שהיא רוצה, אבל אני לא יודעת עוד כמה פעמים אני עוד יכולה לעבור את זה. כולנו יודעות שפרידה של חברה טובה מהחבר שלה משנה לנו את אורח החיים לפרק זמן לא ידוע אך מוערך כבין שבוע לשנה, במקרים קיצוניים. אצל גברים זה קצת פחות נפוץ העניין הזה, אבל אצלנו זה ברור. לטפל בחברה פרודה טרייה זאת עבודה במשרה מלאה.
בואו לדבר על זוגות מעורבים גם בפייסבוק של יחסים
זה מתחיל בהתייצבות ראשונית עם הבכי הראשון של הפרידה עם קופסת גלידה או דבר מתיקה משמין אחר, ממשיך בכוננות ספיגה במהלך כל הימים שאחרי, וממשיך בהוצאה לבילויים או להעברת זמן וניסיון לגרום הרגשה שהרווקות בעצם לא כל כך נוראית, ושהכל יהיה בסדר.זאת המחויבות שלי כחברה שיודעת שעכשיו חברה טובה שלה הולכת לעבור שבעת מדורי גיהנום עקב פרידה מקשר של שלוש שנים. ואת כל הנ"ל אני עושה באהבה ומסירות, כיאה לחברה טובה ואוהבת. גם הן עשו ויעשו אותו דבר בשבילי.
משהו בפרידה הזאת גרם לי לחוש הקלה
בשבועיים האחרונים המקרה המדובר היה של חברת ילדות טובה שלי, דניאלה. דניאלה ואני חברות טובות מאוד עוד מימי היסודי, ואין סיכוי שלא אתייצב לצידה ברגע משבר שכזה. אבל עם כל כמה שהיה לי קשה לראות אותה עצובה ולדעת שעכשיו הולכת לעבור עליה תקופה קשה, משהו בפרידה הזאת גרם לי לחוש הקלה. תמיד היה לי פחד לגבי הקשר הזה, כי תמיד ידעתי שכמה שהוא עושה לה טוב, הוא גם עושה לה הרבה רע. היא כבר שלוש שנים מספרת לי איך היא עושה כל כך הרבה דברים בקשר הזה שהיא לא רוצה לעשות, או לא היתה עושה בחיים אלמלא היתה בו.
כמו רוב החברות הילדות שלי מהרצליה, דניאלה הגיעה מבית חילוני. לפני שהכירה את אורן, הפעם האחרונה שראתה ספר תנ"ך היתה בבגרות, שגם אותה היא סיימה עם 56 רק בגלל שאיזה מישהו שם במשרד החינוך החליט להעביר אותה בחסד.
כיאה להרצליינית טובה, דניאלה היא בחורה של ים. ים ביום שבת בבוקר. מיום ראשון היא כבר סופרת את הדקות עד שיגיע הסופשבוע בו תוכל להיכנס לאוטו, לנסוע לים, להדליק סיגריה ולעבור לבגד ים.
אורן, לעומתה, הגיע מבית דתי בהתנחלות. לא מסורתי, לא כיפה סרוגה, דתי. דתי מהתנחלות, שומר שבת, מניח תפילין והולך לשיעורי תורה מדי שבוע.
רצה האל (או הגורל, תלוי איך מסתכלים על זה), והשניים הכירו בחוף קסום בתאילנד הרחוקה והתאהבו. כמו בכל מערכת יחסים, בהתחלה הכל היה מושלם ויפה, והפערים לא הורגשו וטושטשו מרוב ההתאהבות. אבל לאט לאט, הם התחילו להיות מורגשים, ועוד איך.
מרחק של קיר לפחות בינה לבינו
דניאלה החילונית מלידה מצאה את עצמה תרה אחרי מסעדות כשרות ברחבי הרצליה פיתוח, מבזבזת ימי חופש (יקרים) על ים של אמצע שבוע כי הים של שבת הוא כבר לא אופציה. שומרת שבת, מה שאומר שכל שישי כבר נשרף, הרי מישהו צריך להכין אוכל שיספיק לכל הסופ"ש. ואם השבת היתה מתקיימת בבית הוריו היתה נאלצת להגיע צנועה, במכנסיים לא צמודים ולא קצרים מדי ובחולצה ארוכה מספיק (לפחות עד המרפק), גם ב-40 מעלות חום של קיץ. והתנאי לשינה באותו הבית היה מרחק של קיר לפחות בינה לבין אורן.
קידוש, ברכת מזון, דברי תורה והסברים לאמא שלו מדוע זה עדיין לא הזמן לחתונה כבר היו אצלה בשגרה. כל אלו אולי נשמעים לאוזן הדתית או אפילו המסורתית כדברים יחסית קטנים, אבל אם עושים אותם בלי שום אמונה או רצון, זה הופך להיות סיוט. כל דבר קטן שהיה כל כך רגיל אצלה הפך להיות לא חוקי ולא אפשרי.
גם אורן מצא את עצמו מתפשר לא מעט. גם הוא עושה אצלה שבתות בדירה, כשברקע פיתויים של מוזיקה, טלויזיה וסיגריות על אותו השולחן שכמה רגעים לפני כן קידש עליו בארוחה. ולמרות שהיה מת לאיזה שאכטה, מבחינתו "הקינוח" שלו לארוחה היה עוד איזה פרק מתוך הגמרא.
ברגעים ספונטניים עם החבר'ה, באירועים משפחתיים או סתם כשרעבים ולא תמיד יש מסעדה כשרה זמינה באזור, אורן נאלץ לאכול את הלב בזמן שכל השאר נהנים ממאכלים שהוא כנראה לא יידע טעמם בחיים. כשנסעו לחופשה כל החברים והמשפחה של דניאלה לכבוד חתונתו של אחיה, היחידי שהגיע עם שתי מזוודות היה אורן - אחת לבגדים וחפצים אישיים והשנייה מלאה באוכל כשר בקופסאות שימורים. גם אלו נשמעים לאוזן החילונית ויתורים מינוריים, אך לאוזן הדתית יישמעו חמורים מאוד.
התחילו דיבורים על חתונה עם או בלי הפרדה
עם הזמן, התחיל הקשר להיות יותר רציני. התחילו דיבורים על חתונה עם או בלי הפרדה, ילדים דתיים או חילוניים, שמירה או אי שמירת נידה. ודברים שלא משנה כמה היא רצתה, היא לא יכלה לעשות, כי יש גבול לדברים שאפשר לעשות בלי להעריך את חשיבותם. ולא משנה כמה הוא רצה, הוא לא יכול היה לוותר עליהם. בשבילו, הכאב שבוויתור עליהם היה כמו הכאב של העשייה שלהם בשבילה. וכך מצאו את עצמם מגיעים לקו השבירה.
לא רק שהקשר הזה דורש ויתורים ופשרות של קשר רגיל, אלא התמודדות בלתי פוסקת עם התפשרויות כבדות משני הצדדים. כל דבר קטן בחיי היומיום הופך למשהו שאחד מהם צריך לוותר עליו.
לפני כשלושה שבועות, דניאלה התעוררה מזיעה ודביקה לבוקר חם ולח במיוחד בבית הוריו של אורן. היא רצתה להדליק מזגן, אבל כבר היה מאוחר מדי, כי שכחו להדליק אותו לפני כניסת השבת. היא היתה צריכה לצאת עם הכלבה לטיול, אך לא יכלה לצאת במכנסיים קצרים, והדבר היחיד שהיה זמין באותו הרגע היה ג'ינס ארוך ועבה. עצבנית ומזיעה, דניאלה רצתה לצאת לעשן סיגריה, אך אפילו את זה לא יכלה לעשות בבית הוריו ביום שבת.
וכך נגרר לו באיטיות ובריבים הסופשבוע שהיווה את הקש (או השטריימל) ששבר את גבה המיוזע של דניאלה ביום חם ממש. היא החליטה שהפרידה היא סופית.
וכאן אני נכנסתי לתמונה. כשהגעתי אליה קיבלתי תזכורת של כל הסיבות להחלטה הסופית הזאת, ולכמה שהיא יודעת שבסופו של דבר זה הדבר הנכון לעשות ושאין מה לעשות נגד זה, היא לא יכולה לחיות ככה יותר.
לכן, כמו שציינתי, חשתי הקלה. כי ידעתי שבתוך הקשר הזה היא חורקת שיניים וסובלת הרבה דברים שאין שום סיבה שתסבול אותם. וכשתגיע שמירת הנידה והחתונה עם ההפרדה, היא רק תסבול מזה יותר.
ולכן, הודעת ה"חזרנו" הותירה אותי קצת מבולבלת. אני כבר לא יודעת מה להגיד לה. האם קשר כזה באמת יכול להתנהל ולגרום לשני הצדדים להיות מאושרים בו, או שהוא נידון לכישלון מראש? האם הטוב שהוא עושה לה באמת גובר על הרע שבו?
נורא קל להסתכל מהצד שלי באובייקטיביות ולחרוץ שאין לקשר הזה סיכוי ושמוטב לחתוך כמה שיותר מהר ולהמשיך הלאה. אבל אין לי את הרגשות או את הגעגוע שיש לה אליו, אז מאיפה לי בכלל לדעת. ומה זה באמת משנה מה אני אגיד, היא גם ככה תעשה מה שהיא רוצה בסוף.
נראה שלא אני ולא היא נדע את זה עכשיו. ונראה שכחברה טובה ותומכת, לא נותר לי אלא לתמוך בה ולהיות לצידה, לא משנה מה היא תחליט ולתת לזמן לעשות את שלו.
אני רק מקווה, שבין אם היא תחליט להיות חילונית ובלעדיו או דתייה (לפחות חלקית) ואיתו, היא תהיה מאושרת.
- מוקדש לדניאלה, אהובתי היקרה
לפנייה לכתב/ת 
