ארץ חדשה, פוליטיקה חדשה

יש רגעים בתולדותיה של אומה, שבהם ברור כי הקלפים נטרפו וסדר חדש נוצר. הבוקר כבר ברור כי מחאת האוהלים הולידה סדר חדש שכזה, סדר חברתי ואנושי, סדר שמבקש לאפשר לאזרחי המדינה הזו לרכוש דירה, לגמור את החודש וסתם לחיות בכבוד. הסדר החדש מטלטל גם את המערכת הפוליטית והפוליטיקאים צריכים "לחשב מסלול מחדש". ומי שלא יעשה זאת - יוענש. שלוש מאות אלף איש העבירו אמש מסר ברור, חד משמעי, מסר שאינו משתמע לשתי פנים: הזכות של הפוליטקאים לשכוח את הציבור, להתעלם ממנו ולזלזל בו - נלקחה מהם.

שיקום מי שחשב, או שחלם או שניבא מתישהו, איכשהו, איפשהו, ש-300 אלף איש יקומו יום אחד מן הכורסאות בסלון ויעמדו ברחוב. שיבוא האדם שחזה שיום אחד, ערב אחד, מאות אלפים מאזרחי ישראל המנומנמים והאדישים יביאו את עצמם אל ה"כיכר", אל הפגנת הכוח האזרחית הגדולה והמרשימה בתולדות המדינה.

מאות אלפים יצאו אל הרחובות רק מסיבה אחת: נמאס להם. הם לא יודעים את מי הם רוצים להפיל, או לשלוח הביתה, והם גם לא יודעים את מי הם רוצים להמליך מעליהם. אך הם יודעים מה הם לא רוצים יותר: הם לא רוצים יותר עושק, ורמייה, וספינים וסיפורים על שמאלנים שרוצים להפיל את הממשלה, ואיומים אינסופיים על הגרעין האירני והטילים של החמאס. הם גם לא רוצים יותר נאומים פומפוזיים או הבטחות סרק,

 וגם לא רשימות מועמדים של ח"כים אופורטוניסטים שלא מתביישים להיבחר במפלגה אחת ולמחרת לנסות לעבור לאחרת (כן, בבחירות הבאות גם הרשימות יקבעו, הפעם זה לא רק - "ציפי או ביבי").

300 אלף האנשים שיצאו אתמול מהבית דורשים את מה שהבטיחו להם אבות הציונות: מדינה מתוקנת, רגישה, מדינה שאכפת לה מאזרחיה ודואגת להם. מדינה שדואגת לתמונה הכללית, אך אינה שוכחת את הפרט, את האדם הפשוט שנקרע תחת נטל המיסים וההפרטות האינסופיות. אין להם ממה לפחד, אין להם ממה לחשוש, משום שהם הרוב הדומם, אותו רוב דומם שבמשך שנים ארוכות ישב בבית וסירב להגיע אל הקלפיות, רק כי לא היה לו למי להצביע. הרוב הדומם שזועק לפתע הוא זה שיקבע בבחירות הבאות מי למלוכה ומי לחבל, מי לשלטון ומי לאופוזיציה.

עיתונות מטעם לא מספיקה לשנות מציאות (צילום: מוטי קמחי)

בדמוקרטיה הישראלית קובע רק יום אחד: יום הבחירות. האנרגיה האדירה שהתרכזה אתמול במרכז ת"א תתפוצץ בבחירות הקרובות מאחורי הפרגוד. אזרחי ישראל ייצאו להשפיע על גורלם ועל עתידם. הם יוכלו להכריע, כיצד יראה עתידם. בנימין נתניהו, ציפי לבני, אהוד ברק, איווט ליברמן ואלי ישי צריכים להתחיל לספור מנדטים. כי הכוח שיצא אמש לרחובות הוא כוח שיכול להשאיר אותם בצד, להעניש אותם ולשלוח אחרים במקומם.

ההזדמנות של העבודה

ההמון שיצא אתמול לרחובות יקבע בבחירות הבאות איזו מדיניות תהיה כאן. הוא יוכל להחליט איזו מדינה תהיה לו, ואיזו מנהיגות, ואילו סדרי עדיפויות. מדיניות המאקרו וההפרטות יכולה להתחלף בין לילה במדיניות של חמלה ואיכפתיות, במדיניות של מאקרו שאינו שוכח את המיקרו. 300 אלף איש הודיעו אמש לפוליטיקאים שהם לא סמרטוטים, שהם לא אחוזים בסקר. הם כוח פעיל, בועט, נושך ומכריע.

הציבור לא שוכח למפלגת העבודה מה עשתה (צילום: AFP)

למפלגת העבודה, החברתית לכאורה (למי ששכח: זו שישבה עד לא מכבר בממשלת נתניהו) אין מה לחגוג, עדיין. הציבור אינו שוכח כל כך מהר את מה שהמפלגה הזו עשתה, אינו סולח על מוכנותה ארוכת השנים להיות חלק מממשלות שמצפצפות על ההבטחות לבוחר, מפלגה שהיתה מוכנה לתת יד לכל גזרה ולכל תעלול פוליטי – והעיקר לא לפרוש כלל, לא לפרק את הברית הבלתי קדושה בין אלה ש"נמשחו" לשלטון, ובין השולחן שסביבו כל כך אהבו השרים לשבת. אבל זו ההזדמנות הגדולה של העבודה, מפלגה שעד לפני כמה שבועות נחשבה למפלגה מתה, וכעת נראית כמו הרע במיעוטו.

ובאשר לראש הממשלה - הוא חייב להתעורר ולהבין שלא "הכל סבבה", שטריקים ושטיקים לא יעבדו פה יותר, שהציבור מגיב לכל תרגיל ולכל תכסיס, ושעיתונות מטעם אינה מספיקה כדי לשנות את המציאות. נתניהו צריך להבין שהמציאות היא ממש לא זו שנשקפה אתמול בערוץ הראשון - ששידר כתבה על כפר נידח בשיא ההפגנה. גם עיתונות מטעם צריך לדעת לעשות.

ראש הממשלה יודע שההמון אינו רוצה, עדיין, את ראשו, אך הוא רוצה להשפיע על מחשבתו, רוצה לראות את נתניהו מחליף את עורו הכלכלי-חברתי. הציבור רוצה תקווה, את אותה תקווה שנתניהו כל כך התמחה, בשתי קדנציות, לקבור. אם לא ישיב התקווה, אם לא ישנה דרכיו - בבחירות הבאות, הוא וחבריו, לא רק בקואליציה, אלא גם באופוזיציה – יחטפו. ארבעים מנדטים, לפחות, עומדים כעת על הגדר, והם מחכים למישהו שיוכל להוביל את המהפכה הלאה, אל מסדרונות הכנסת. ארבעים מנדטים שנראים כיום מפוזרים, לא מסודרים, לא מכוונים. אריה דרעי, למשל, אינו יכול לסמוך עליהם. הוא גם אינו יכול לשתוק, דווקא בימים אלה, ולהמתין כדי לראות לאן מנשבת הרוח.

 תירוצים על ימי בין המצרים אינם תופסים עוד. השתיקה של דרעי נראית מחושבת מידי, ולציבור נמאס מפוליטיקאים מחושבים. הוא רוצה כנות ועכשיו.

הציבור שיצא אמש לרחובות אמר את דברו: מה שהיה, הוא לא שיהיה. ומי שהיה, לא יוכל עוד להתרווח על כסאות עור הצבי בכנסת במשך ארבע שנים, אטום וחירש לדרישות העם. הציבור החזיר אמש את הכוח לידיו, והוא רוצה תשובות. לא איומים, לא הבטחות. שינוי.