אז מה אם יש לנו אייפון? מותר גם לנו להפגין
להורים ממעמד הביניים החבוט, אלה שמדי פעם מתפנקים בפריט מותרות קטן, כבר לא נעים להפגין בזמן שהם מתכננים את הטיול הבא לחו"ל. אבל הגיע הזמן להיפטר מרגשות האשם - אנחנו מגש הכסף שעליו השלטון וחברות פרטיות עושים הרבה מאוד כסף
תשמעו , קברניטי תקשורת יקרים, יש לי הצעה לתוכנית ריאליטי בשבילכם. משהו עם רייטינג בינוני-סביר, לא פרויקט שיאיים על "הישרדות" אבל בהחלט יכסה לכם נישה לא מנוצלת. קוראים לזה: "בחזרה לשפיות".
הרעיון הוא שלחודש אחד מתלבשים על משפחה ישראלית סטנדרטית - שני הורים, שני ילדים, אבא עבד היי-טק, אימא כלואה במקצוע "חופשי" - ובמהלך החודש הזה ישנה צוות ההפקה אך ורק שני פרמטרים בחיים שלהם:
1. שני ההורים יחזרו הביתה בשעה 17:30-17:00 בכל יום, כשצוות התכנית מוודא שהדבר נעשה בתיאום מלא ובאישור של מקום העבודה, וכמו כן מוודא שאין שום התקלת עבודה מיילית או טלפונית לאחר שעות אלו.
2. ההורים יקבלו תוספת של 1,500 שקל במזומן בכל שבוע.
חוטפים מימין ומשמאל
זהו. צלמו את המשפחה חודש לפני הסידור הזה, וצלמו אותה במהלך חודש החלומות. ערכו את זה לתוכנית של 45 דקות. תוסיפו פרשנות כלכלית, פסיכולוגית או לייפסטיילית כרצונכם (ואל תשכחו אותי, כפרות, אם אתם כבר הולכים על זה).
הורים במעמד הביניים ממשיכים לחטוף הקנטות מימין ומשמאל. לא מזמן ירדו עלינו שעקב התהדרותנו בסמארטפונים ובשלל גאדג'טים קמלה זכותנו למחות על מה ששורף לנו את הלב והקיום.
עוד בעיטה קנטרנית לבטן הפסיכולוגית הרכה של המעמד שסוחב את המדינה על כתפיו: רגש האשמה. כלכלן אני לא, אבל יש לי דבר או שניים להגיד על המניפולציות הרגשיות שמופעלות על כל מעמד עובד כדי להפוך אותו לנוח יותר למניפולציה ושליטה. בואו נדבר על שני הרגשות הקטלניים במיוחד - פחד ואשמה.
מעמד הביניים היה רוצה לחתור לעושר ולרווחה, אבל בפועל הוא נע באופן תזזיתי כמו מטרונום בשרני בין הטווח הנמוך לטווח הבינוני, והרגש הדומיננטי במעמד הנמוך הוא כמובן פחד. אימת ההישרדות. אי הידיעה אם נעבור את יום המחר ואיזו חרב תנחת ביום ראשון. לכל מי שעדיין שוגה בחלומות רומנטיים על גידול ילדים על אהבה ואוויר - ההשלכות של סיטואציה כלכלית שכזו על ההתפתחות הנפשית של הילדים הן איומות.
ממעמד הביניים חסכו אבירי ההון שלטון את המכות והגזירות שניתכות על ראשן של השכבות העניות, והסתפקו בצביטות מכאיבות, שעדיין מאפשרות לנו לעבוד ולצרוך. לאט לאט נרגענו מהפחד המשתק, כי ראינו שאנחנו מצליחים לקיים בית, ולקנות מכונית ומחשב נייד, אבל אז נפלנו שדודים לזרועותיה של מהמורה פסיכולוגית לא פחות מסוכנת והרבה יותר חמקמקה: אשמה.
מהלך שפוי ונועז שמוריד את מפלס האשמה. צעדת עגלות (צילום: גיל יוחנן)
לא אשמים שטוב לנו
כל חברה מתוקנת חייבת שאיזשהו רגש אשמה קולקטיבי ירסן את הכוחות ההרסניים המפעמים פה ושם בנפשם של אנשיה. פרויד הקשיש גרס זאת לפני שנים רבות, וצדק: חברה שנעדרת אשמה (או את מקבילתה העממית: "לא נעים לי") תגיע בתוך דור או שניים לאנרכיה, לדיקטטורה, או לכל סיטואציה אחרת ברוח הכאוס והדקדנס. הבעיה הישראלית היא שרגש האשמה מתנקז יותר מדי לכיוונו של מעמד אחד. תבינו לבד איזה מעמד.
כשאני מציג במרכז הזירה את תחושת האשמה של מגדלי המשפחות ממעמד הביניים, אני לא מדבר על כך שלהיות הורה היא מלכתחילה חוויה מעוררת אשמה - אני לא אמא מספיק טובה, הילדים לא מקבלים מספיק את נוכחותי האבהית - שהרבה ארגונים מסחריים ניזונים ממנה. אני מדבר על משהו אחר, טוטאלי יותר. הורה במעמד הביניים מרגיש אשמה על שני דברים בעיקר: על זה שטוב לו, ועל זה שרע לו.
לא נעים לנו על כך שלפעמים מצליח לנו, ומסתדר לנו ללטף את עצמנו בפריט מותרות זה או אחר. אני משוכנע שפה ושם מתייסרים הורי צעדת העגלות על כך שתוך כדי המאבק המיוזע הם מוצאים את עצמם מתכננים את הטיול הבא לחו"ל או את קייטנת אוגוסט המופקעת לילד. לכאורה, עכשיו הזמן להבליט את הכאב ולהצניע את כלי הכסף היוקרתיים.
אם טוב לנו - רע לנו עם זה. הנה מילת הקוד שמקפלת בתוכה את כל הסיפור: פינוק. כל כך הרבה ביטויי אשמה מיותרת מזהמים את הלא מודע הקולקטיבי שלנו. אם אנחנו לוקחים בוקר חופשי על דעת עצמנו, יורדים לים ואוכלים ארוחה דשנה אנחנו מפטירים בטון מבויש ומתחטא "ואוו.. איזו שחיתות...". אז זהו שלא. לא עוד.
עוד לא פיצחנו את סוד העושר
והגיע הזמן להעיף לעזאזל גם את תחושת האשמה המשלימה, על כך שרע לנו. הלוגיקה פשוטה: אם קשה לנו ואנחנו תקועים במירוץ עכברים בלתי פוסק, סימן שפישלנו, שאנחנו לא מוכשרים מספיק, לא לוקחים אחריות כדין יצור בוגר שאמור להתמודד מהר עם כל מצב מאתגר.
אנחנו בולעים בשקיקה כל ספר שנוזף בנו לשפר את התפקוד הקלוקל שלנו, ולהזיז גבינות בצורה מושכלת. אני זוכר באיזו שקיקה בלעו ידידי ולקוחותי לפני שנים רבות את סדרת "אבא עשיר-אבא עני". כפפנו את ראשינו בהכנעה למשמע התוכחות הידידותיות והרגשנו טיפשים מטופשים על כך שלא פיצחנו קודם את סוד העושר. אגב, שנים חלפו, ועדיין לא פיצחנו את הסוד הזה - אבל לפחות הרגשנו רע. האשמה ודאי בנו.
אולי בשבועות האחרונים יוצא לדרך מהלך פסיכולוגי-חברתי שפוי ונועז, כזה שמוריד את מפלס האשמה לרמה סבירה. אנחנו מבינים שקואצ'ינג היא טכניקה טיפולית נהדרת, אבל אינה יכול לתפקד כפילוסופיה חברתית שמחליפה ערבות הדדית ודאגת המדינה לאזרחיה, ואנחנו מבינים שגם אם אנחנו "מפנקים" את עצמנו פה ושם, אנחנו מגש הכסף שעליו הממסד וגופים פרטיים עושים הרבה מאוד כסף. ותעיפו את העיניים הקטנוניות שלכם מהסמארטפון שלנו.
גיל ונטורה הוא פסיכולוג, יועץ קריירה ומומחה לחשיבה יצירתית. לקורסים, ייעוצים והרצאות של גיל
לפנייה לכתב/ת 
