מזרח תיכון שיכור
אם תהיתם מה מציע לכם המזרח התיכון מעבר לנפט, מחאות וכמה מלחמות, איציק שאשו הכין עבורכם את מילון האלכוהול (הלא מושלם) - וזה ממישהו שאפילו לא יודע לדקלם את כל האלף-בית בלי לזמזם את השיר ההוא עם הגמל
א
אוזו - המשקה הלאומי של יוון ובן דוד של העראק הלבנוני והראקי הטורקי, שעליהם תקראו בהמשך אם לא יתחיל משהו מעניין בטלוויזיה. אבל למה בן דוד ולא אח תאום? ובכן, למרות שגם השניים הנ"ל הם משקאות מבוססי אניס, ברוב מותגי האוזו יש מגוון של תוספות כמו שקדים, ציפורן, שוש (הליקריץ, לא הבמבה), וחוץ מזה הם פחות אלימים מהגירסאות שמגיעות מאזורי הקינון של נסראללה וארדואן. ראוי לציין שרצוי למהול את האוזו במים ובקרח כדי לרכך מעט את הבומבה לראש, ושבחתונה של פנגס היה איזה דוד שרקד עם בקבוק אוזו 12 על הראש.
אסקוט - ויסקי סקוטי מעולה. כלומר, זה מה שהיה כתוב על התווית של הוויסקי הראשון שיוצר בארץ ישראל. ונכון שזה היה בערך 40 שנה לפני שמישהו הגה את הצירוף "אמת בפרסום", אבל פייר: הדבר הזה היה וויסקי סקוטי כמו שאתם הדוכסית מוויילס. גם איגוד יצרני הוויסקי בסקוטלנד לא אהב את העניין הזה, תבע ליזמים הישראלים את הצורה עד שהם סגרו את המפעל, ובכך הציל מאות אלפי ישראלים מהנגאובר איום ונורא.
כתבות נוספות עם אלכוהול:
ב
בוחא בוקובזה - נכון לא ידעתם שגם לטוניסאים יש משקה לאומי, ושהוא אפילו לא כולל פלפלצ'ומה וטונה מקופסה? אל תזיינו את השכל, ברור שלא ידעתם. אז שימו לב: מדובר באפריטיף שנוצר מערבוב של יין תאנים מזוקק וצמחי תבלין, רקיחה שהגתה משפחת בוקובזה הטוניסאית לפני כמעט 150 שנה. אגב, "בוחא" הוא כינוי לאדי האלכוהול שמתנדפים בזמן היישון, ומשאירים אותך להתמודד עם ה־37.5% שהתנחלו בבקבוק.
ברבוניה - מוסד קולינרי תל אביבי שהבר הצמוד אליו מהווה שליש מתצרוכת האלכוהול סביב אגן הים התיכון. וזה רק הבעלים וצוות הברמנים, לא כולל הלקוחות.
ג
ג'יימס ריצ'רדסון - רשת חנויות פטורות ממס שפועלת בישראל מאז 1988. חנות הדגל שלה בנתב"ג נחשבת לגדולה מסוגה במזרח התיכון, ומהווה כתובת כמעט בלעדית לישראלים שמעוניינים לקנות הארד־ליקר בלי לשבור קרן נאמנות. החברה - שנמצאת בכלל בבעלות אוסטרלית, אם זה משנה לכם - היתה הראשונה בעולם שהציעה לנוסעים שירות "פטור ושמור", ההוא שמאפשר להורים שלך לטוס לשלושה ימים שלהם ברודוס בלי לסחוב איתם את ה־J&B.
גראפה - כבר סחטנו את כל הענבים בשביל היינות הטובים, נשארה לנו המון פסולת, ומה זה אין לנו כוח לרדת עכשיו עם הפח? מה הבעיה: בואו נזקק אותה, נקרא לזה גראפה ונמכור גזיליון בקבוקים בשנה. ככה בערך התחיל הסיפור של הגראפה, אבל היום יש יותר ויותר חברות איטלקיות שהגראפה שלהן מיוצרת מענבים ייעודיים (אמרונה הוא זן פופולרי במיוחד) בתהליך מוקפד ורציני. בסופו של פס ייצור מתקבל מוצר עם אחוז אלכוהול שנע סביב ה-50, ונמכר לצרכנים אנינים במחיר של סינגל מאלט סקוטי מבית טוב.
ד
דשבורד - מה זאת אומרת מה קשור? קשור במובן של להפוך את הדשבורד של המכונית שלך למיני־בר כי תכף ניכנס למועדון והאלכוהול שם הרבה יותר יקר. התופעה המזוויעה הזאת השתרשה בקרב בני הנוער הישראלים בשנים האחרונות, ואם בא לכם לקבל דוגמה חיה, פשוט תגיעו למתחם שבו יושבת המערכת שלנו בכל אחד מלילות סוף השבוע. בחייאת, חלאס עם זה. אם שותים לא קמצנים.
ה
הנגב* - ככה קוראים למבשלת הבוטיק שהקימו יוחאי קודלר וחיים בן עשור באזור התעשייה של קריית גת, ושקיבלה לא מעט ריספקט בין דפי המגזין הזה בשנתיים האחרונות. החבר'ה שם מייצרים אמבר אייל מצוינת, פורטר אלון איכותית ואפילו בירה עם פסיפלורה שלא גורמת לך להתפדח מזה שאתה שותה משהו עם פסיפלורה.
ממש לאחרונה שמענו שחברת "נורמן פרימיום" רכשה את "הנגב" ותפיץ מעכשיו את הבירות של המבשלה הצנועה, ומכאן אנחנו למדים שכל הסיפור של בירה מקומית יכול להיות אשכרה רווחי. בהקשר הזה צריך להגיד סחתיין גם למבשלות מקומיות אחרות כמו אלכסנדר, רמת הגולן, פאבו, ג'מס, מלכה ורבות אחרות, כי בהחלט מגיע להן וכי אנחנו מקווים שהן ישלחו לפה כמה ארגזים.
*כן, ברור שזה אמור להיות "נגב, ה-". אבל ממש קשה למצוא ערכים ב-ה'
ו
ורמוט - לא במובן של גילי ורמוט, הקשר הישראלי שחתם הקיץ בקייזרסלאוטרן והותיר את אוהדי הפועל מהרהרים במושגים כמו הפלייאוף האמצעי, אלא במובן של האפריטיף שהאיטלקים והצרפתים אוהבים להוריד לפני הארוחות שלהם. בגדול, ורמוטים למיניהם (ממש כמו המרטיני שבפוסטר פה משמאל) עשויים בדרך כלל ממתכונים סודיים שכוללים עשרות עשבים, פירות ופרחים, ואת הבסיס הרטוב מספק ערבוב של כמה יינות לבנים. התוצאה: משהו בחוזק של בערך 16% אלכוהול שבוודאי תאהב אם אתה קורא את השורות האלה בעודך נועל מוקסינים מעור.
ז
זחלה - מכירים עראק זחלאווי? אז קוראים לו ככה בגלל שהוא מיוצר ליד העיר הלבנונית זחלה. למעשה, העיר הזאת היא לעראק הלבנוני כמו העיר חליסקו לטקילה המקסיקנית: אזור שעצם השיוך אליו מהווה תו תקן אלכוהולי. אגב, אם אתם בעניין, דעו לכם שהשכירות שם ממש לא בשמיים.
זיוונייה - הגישה הקפריסאית לגראפה; משקה שקוף שנודע ביכולתו לשגר את הקרקפת שלך מניקוסיה לפאפוס אחרי לא יותר משני צ'ייסרים.
ח
חרז - עיר בחבל אנדלוסיה שבספרד (היא ממוקמת מערבית למיצרי גיברלטר, כך שטכנית היא לא באמת לחופי הים התיכון, אבל בואו לא נהיה קטנוניים). חובבי הספורט המוטורי בטח מכירים את חרז בזכות מסלול המרוצים שמארח את סבבי הפורמולה 1 והמוטו GP, אבל האמת היא שחרז היא גם מכורתו של השרי — היין הספרדי שהמקומיים נוהגים לחזק בברנדי וליישן בחביות עץ. וכדי שההגדרה הזאת תכלול גם משהו שאשכרה מעניין אתכם, נציין רק שבתום השימוש נשלחות חביות השרי לסקוטלנד כדי שימלאו אותן בוויסקי.
ט
טורקיה - זוכרים שפעם היינו נוסעים בקיץ לכל הקלאבים האלה לאורך הים התיכון, ואז יורדים לבריכה ומשחקים ב"זהה את התייר הגרמני השמן והוורוד שהכי נראה כאילו מאז ארוחת הבוקר הוא הספיק לשתות קוב בירה"? אז רוב הסיכויים שהבירה שמילאה אותו היא אפס פילזנר, לאגר די בסיסי שנהנה מדומיננטיות כמעט מוחלטת בטורקיה ובשכנות שלה ממזרח. במשך כמה וכמה שנים הוא העניק את שמו לקבוצת הכדורסל הבכירה במדינה, אבל הנהלת היורוליג אוסרת פרסום בירה, אז עכשיו קוראים לאלופת טורקיה אנאדולו אפס. בקרוב תראו אותה ביד אליהו, מקבלת בראש משחקן יווני בגודל של דופלקס.
י
יין רימונים - הרבה יותר נפוץ באזור הים התיכון ממה שנדמה לכם. למקרה שבא לכם להכין קצת במקלט או משהו, חשוב שתדעו שסוחטים רק את הגרגירים ולא את הקליפה, וש"יקב רימון" בגליל העליון גם חשבו על זה לפניכם וגם עושים את זה יותר טוב מכם.
כ
כרמל מזרחי - היום קוראים להם "יקבי כרמל", והם עושים יין כבר יותר מ־12 עשורים. אבל עזבו את זה: פשוט תקלטו את המודעה שהם פירסמו בעיתון "השקפה" בשנת 1906, כשליאור עוד היה כתב צעיר ומתחיל:
כרתים - החמישי בגודלו מבין איי הים התיכון. אנחנו די בטוחים ששותים שם אלכוהול.
ל
לימונצ'לו - בדומה לכדורעף חופים, גם ליקר הלימונים הזה הוא משהו שאתה או ממש אוהב או פשוט לא מבין מה הקטע שלו. אלה שאוהבים יגידו שמדובר בדרינק הכי מרענן שהבנאדם יכול לפרגן לעצמו בקיץ הפסיכוטי של מקומותינו; אלה שלא אוהבים יטענו שמדובר בארטיק לימון במצב צבירה נוזלי, רק עם אלכוהול. איך שלא יהיה, כבר כמה מאות שנים שהמקומיים לאורך חופה הדרומי של איטליה מתפננים עליו, ואם ביקרתם פעם באזור אתם בטח מודעים לזה שהחבר'ה שם יודעים משהו על חיים טובים.
למברוסקו - כן נו, אנחנו מדברים על היין התוסס ההוא שהחברה שלכם מזמינה לפעמים ושותה רק חצי כוס, "כי אני כבר קצת מרגישה את הראש מסתובב לי". מאחורי השם שנשמע כמו מישהו שחייב כסף למייקל קורליאונה מסתתר זן של ענבים איטלקיים שמותססים במכלים ומייצרים בועות עדינות יותר מאלה שאתם לא מכירים מהשמפניה, למשל.
מ
מטקסה - חשוב לומר: יוון זה לא רק אוזו. זה גם השווארמה המגעילה ההיא, נבחרת כדורגל נטולת ברק, כלכלה לאומית שנראית כאילו רם גלבוע מנווט אותה, וגם הברנדי המפורסם מטקסה (וגם האוזו המפורסם שמייצרת אותה חברה, אבל יש הטוענים שהוא לא היה מפורסם אלמלא הברנדי שלה).
כבר יותר מ־120 שנה מערבבים היוונים שלושה סוגי ענבים מקומיים עם יינות מוסקט ישנים, ומזה מייצרים ברנדי שהולך לנוח בחביות לפחות שלוש שנים לפני שישוגר פחות או יותר לכל מקום בעולם ששותים בו אלכוהול. טוב, בסדר, חוץ מהבר הביתי המצ'וקמק שלך.
מרסצ'ינו - ליקר דובדבנים קרואטי. אין לנו מושג עד כמה הוא מומלץ, כי אנחנו לא ג'ובאני רוסו.
נ
נשר - הבירה הישראלית הראשונה מייצור סדרתי. להיסטוריה הזאת אחראית חברה בשם Palestine Brewery LTD, שהתיישבה בבת ים בשנת 1935 ואישרה לעובדיה להתחיל לשחק קצת עם מים ושעורה. מאוחר יותר הגיעה גם הגירסה השחורה והלא אלכוהולית, שתפסה די חזק למרות שימוש בסלוגנים כמו "מה הקשר? בירה נשר!" ו"בעיר וגם בכפר — בירה נשר לגברבר" הידוע פחות והמפדח יותר.
ס
סאן מיגל - הבירה הפופולרית ביותר בספרד (רק לא להתבלבל עם הסאן מיגל שמיוצרת בפיליפינים, בעצמה בירה לא רעה בכלל). לעם השותה בציון היא מוכרת בעיקר בזכות שני הלאגרים המפורסמים שלה: האספסיאל וזה שמשתייך לסדרת 1516. שניהם גם טעימים יותר מסנגריה (ע"ע. נו, פה למטה), וגם לא יגרמו לך להיראות כאילו אתה משתכר מוויטמינצ'יק.
סנגרייה - הגירסה הספרדית לקערת הפונץ' ההיא שתמיד מככבת בסרטי קולג' אמריקאיים. עשויה מיין אדום (קר), מיץ תפוזים וסוכר. מוגשת בקנקן, בדרך-כלל לשולחן של תיירים מתלהבים שהגיעו לארבעה ימים במלגה ועכשיו משחקים אותה יותר אותנטיים מהמלך פרנקו.
ע
עיניים שלי - אלבום הבכורה של יהודה פוליקר. 11 שירים בלחן יווני שתורגמו לעברית והולכים מצוין עם קצת אוזו מהול בקרח ובעלי נענע, כמה חתיכות בולגרית, כמה סורים דפוקים ואיזה חתיכת מרפסת בכיוון הנכון.
עלית הארק - העראק עם צמד האיילות על התווית, שיש המכנים אותו פשוט "עראק איילות", הוא ללא ספק מותג האניס החזק בישראל. לפני כמה שנים זכה המשקה המיתולוגי של "יוסף גולד ובניו" לתחייה מחודשת בזכות המוני התל אביבים שעלו על זה שעם המון קרח ואשכוליות מרגישים פחות את האניס. אבל שיאו של הטרנד כבר די מאחורינו, והיום הדרינק הזה שוב עושה אסוציאציות לזקנים עיראקים שאין מצב לנצח אותם בשש־בש וגם לא כדאי לנסות.
פ
פסטיס - כנראה הדרינק שהכי מזוהה עם אזור דרום צרפת בכלל, והעיר מארסיי בפרט. אם לא יצא לכם להיתקל בו, נספר רק שמדובר בגירסה האזורית למשקאות האניס שעליהם כבר קראתם כאן. שני הבדלים ראויים לציון הם שיצרני הפסטיס עושים שימוש בכוכבי אניס שלמים ולא רק בזרעים, ושהנוזל עצמו דווקא לא מגיע בשקוף. אגב, קראנו איפשהו שאפילו הצרפתים כבר פחות מתלהבים מהאפריטיף הזה בשנים האחרונות, אבל אנחנו מניחים שמותגי הפסטיס הגדולים - ריקאר, פרנו ופסטיס 51 - עדיין מצליחים למכור יותר מבירה בלייזר.
פרוני - לפני כמה שנים ערכנו טעימה עיוורת ל־50 בירות לאגר שנמכרות בארץ, והנציגה האיטלקית הזאת תפסה את המקום הראשון. אז נכון שטעימה עיוורת של המגזין הזה מעולם לא היתה דוגמה ומופת למחקר אמפירי, אבל אין ספק שמדובר בבירת קיץ מצוינת, לא מתחכמת וקלה לשתייה. להשיג במקומות שבהם מבינים שזאת אחלה בירה.
צ
צינזאנו - זוכרים שדיברנו לפני איזה 200 אותיות על ורמוטים? אוקיי, ומכירים את הכרזות הישנות האלה של משקאות שבתי קפה ומסעדות אוהבים לתלות על הקירות, וכמה מתלהבים תולים גם בסלון? אז צינזאנו הוא השם הרלוונטי ביותר בשני המקרים. זה התחיל מיוזמה ברוכה של שני אחים איטלקים - נחשו מה שם המשפחה שלהם - שחלקו חנות צמחים בטורינו של אמצע המאה ה־18. היום כולל המותג הענק הזה ארבעה סגנונות בסיסיים (לבן, אדום, רוזה ויבש), ועדיין נחשב לבחירה לגיטימית. אבל בעיקר משני צידי המגף.
צ'ינר - אפריטיף ביטר איטלקי שמכינים מארטישוק. מה, זה בטח עשיר בסיבים תזונתיים.
ק
קאווה - יין ספרדי מבעבע שלא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, ושתפס חזק בשנים האחרונות בכל מקום שבו נשים שותות וגברים רוצים שנשים ישתו. מגיע גם לארץ במיליארד מותגים וסגנונות — חצי יבש, יבש ברוט וכאלה — בדרך כלל עם תג מחיר ידידותי במיוחד.
קמפארי - כן, האדום הזה. אפריטיף איטלקי שנרקח מכמה עשרות עשבים, תבלינים ופירות, ונחשב לדרינק שמסתדר טוב עם שותפים. אתם יודעים: סודה, פירות הדר, וכל מיני מטריות קטנות כאלה של קוקסינלים. סליחה, של קוקטיילים.
ר
ראקי - כאמור, האניס הטורקי. נבדל מחבריו לקטגוריה בכך שאת תוספת האניס שלו הוא מקבל בטכניקה של פיזור הזרעים על הפתח העליון של דודי הזיקוק, ולא השריה באלכוהול עצמו. עם המותגים המוכרים נמנים ייני, אפא, טקירדג ומרמרה. סתם נו, מרמרה אין. עדיין.
ש
שטוק 84 - ברנדי מיינות לבנים שהפך לדייר קבוע בכל ארון משקאות ישראלי עוד בתקופה שבגרוש היה חור ובבלומפילד היה חול. אבות אבותיו של השטוק הם מטרייסטה שבאיטליה, אבל בגלגולו המוקדם הוא שווק בישראל תחת השם "מדיצינאל" ובמסווה של משהו תרופתי. אין לנו מושג לכמה אנשים הוא עזר להחלים, אבל אנחנו די בטוחים שהוא יותר טעים מכינין.
שליש על שני שליש - ככה נהגו חובבי העראק של הסבנטיז לתאר איך הם אוהבים את הדרינק שלהם. הכוונה היא לערבוב של שליש עראק ושני שלישים מים, נוסחה שגורמת לכל העסק לקבל צבע חלבי עכור כזה. בתום השתייה נהגו החבר'ה להיכנס לסטודיבייקר שלהם ולקוות שהלילה תימצא השאפה שתסכים לעבור איתם לספסל האחורי.
ת
תמותו, לא מביא לכם עכשיו משהו ב-ת'.
לפנייה לכתב/ת 
