קריאת שֵׁמַע: קובי מידן קורא את קולהאס באילת

1.

בטיילת של אילת, כמה דקות לפני חצות, באולפן שקוף, אני יושב וקורא, בשידור חי, מתוך "קולהאס ואחרים". גלי צה"ל יוצאים לשטח, משדרים ממקומות שונים בארץ, וגם חיות אולפן מובהקות מסוגי נאלצות להגיח. גבוהה-גבוהה אני מדבר מדי פעם על אמנות הקריאה הרדיופונית. מרכיבי הביצוע הטוב, מאפייני המאזין הקשוב, הקשר בין השניים.

"אני עוקב אחר זוג כחולים-עזים" (צילום: shutterstock)

אלא שעכשיו, בדיוק כשקולהאס מתחיל לחשוד שבן האצילים הצעיר שמולו חומד את סוסיו, נשמעות דפיקות רמות באולפן. אני נושא את עיני. נער צעיר מצמיד את פניו לחלון הגדול. באזור המגע של שפתיו עם הזגוגית מסתמנת שמנוניות. בידו האחת שקית ניר שעליה כתוב, באדום-לבן-כחול, "הקרפ הצרפתי". בידו השנייה הוא טופח נמרצות על החלון. המהלומות נכנסות לשידור. הוא מגחך.

2.

כמה שעות לפני כן, בשדה דוב. זמן העיכוב של הטיסה לאילת כבר משתווה למשך הטיסה המיועדת. עכשיו, סוף סוף, המנועים רועמים, אם כי המטוס עודנו עומד. ואז, שנייה לפני שהמטוס נעתק ממקומו, נשמעת זעקת שבר כמה מושבים מאחורינו. "אבל אמא, הבטחת!".

נערה צעירה, כבת שלוש עשרה או ארבע עשרה, ניצבת ליד אמה, למרות שהכל, נוסעים ואנשי צוות, כבר אמורים לשבת לקראת ההמראה. מבטה של האם מקובע נכחה בחרון אין אונים. "אבל הבטחת לי", רוקעת הצעירה בכף רגל נעולת נעל התעמלות ונטולת גרב, "אמרת לי שננסה ואם יהיה לי קשה נרד!" קולה הוא מזיגה של אימה וזעם. "הבטחתי, ועכשיו אני מפרה את ההבטחה", עונה האם, מדגישה בכבדות את המילה הרביעית.

במושב לצידי אשה צעירה ועצבנית. ציפורניה, בורוד עז, בנויות לתלפיות. שמלתה פרחונית וקצרה מאוד. שיערה משוך בקפידה ומגוון בבלונד כסוף עדין. גובה העקבים של סנדליה בערך כמידת כף ידה הפרושה על מסעד המושב שלפניה, מאגודל עד ציפורן צבועה. מבין שפתיים משורטטות ליפסטיק היא פולטת קללה מחוספסת שגסותה נעוצה בנימת הדיבור יותר מאשר בתוכנוֹ. בני זונות. כבר לפני שלוש שעות היתה אמורה להמריא מנתב"ג, אלא שהטיסה התבטלה ולא הודיעו לה והיא היתה צריכה לעבור לכאן, ולחכות, ועכשיו זה.

כמה ספסלים מאחורינו הולכת ומתעבה התערובת העכורה של פחד וכעס, קירבה ואכזבה. עכשיו מצטרף למעגל הקולות גבר, אינני יודע אם זה איש צוות או נוסע בעל יוזמה, מבוכתי מונעת ממני להסב מבט. הוא אומר ברוגע, "בואי, שבי לידי, כאן הכי בטוח בעולם". "אבל אני לא מפחדת שהמטוס יתרסק או משהו", היא עונה בדמעות, "אני פשוט לא יכולה לטוס!". האם שותקת.

3.

איזה מאבק איתנים מתחולל באילת רגע רגע, שנים, בין מסות הבטון הכעורות לבין ההבל המדברי החם, החושני, הלא נכנע. לפני השידור אני מספיק להגיע לחוף מרוחק-יחסית מדרום לעיר. שלושה מטר מקו החוף אני שרוע על המים, פשוט ידיים וחמוש בשנורקל, מוקף בדגים יפהפיים שמקבלים אותי לחברתם. הם כלל אינם מפחדים, גם לא מחיות אולפן שכמותי, גם לא שאשליך אליהם במבה, נגיד. אני עוקב אחר זוג כחולים-עזים.

אחד מהם גדול מרעהו ואני מחליט משום מה שזאת הנקבה, אלא שאיני מצליח להבין האם מדובר בטיול ערבית של אם וילדהּ או במחול חיזור של בני זוג. אני מבין לרגע, באמת מבין, שיכול להיות עונג גדול להיות דג יפה.

4.

"קולהאס ואחרים" שממנו אני קורא ראה אור בעברית לפני כעשר שנים. "דונה פלור ושני בעליה",

שממנו קראתי לפני כן, תורגם והתפרסם בעברית בראשית שנות השמונים. הקוראים האלקטרוניים ינצחו את הספר הכרוך. יחד עם היעלמות המדפים ייעלמו גם חיי המדף. כל ספר יהיה זמין, בכל עת. זה טוב. מעבר לנגישות הצרכנית המבורכת ישתנה גם דבר מה בסיסי באופן שאנו תופסים את יקום המילים העצום שמצוי סביבנו: הוא יהיה פחות לינארי ויותר בו-זמני.

5.

הנערה לא טסה. הדלתות נפערו, המדרגות שבו והוצמדו. ראיתי את גבה הכפוף חומק. אמה צעדה לפניה. כמה שעות אחר כך הבטתי בנער המגחך. מבטינו נפגשו. הפסקתי לקרוא. סגרתי את הספר והנחתי אותו. המוזיקה (כוראל של באך, אלא מה) המשיכה להתנגן. סיימתי את התוכנית. השבוע אמשיך לקרוא מתוך קולהאס.

התוכנית "אנשים בלילה", משודרת בגל"צ בימים א' עד ד', בשעה 23:00.