העם דורש שירי מחאה

כל מי שנכח בעצרת המחאה אתמול בערב חש לבטח שהיה שותף לרגע היסטורי, רגע מכונן. היה זה אירוע שייחקק בדברי הימים של ההיסטוריה של המאבק החברתי בישראל כאחד מפרקיה המפוארים ביותר - אם לא המפואר ביותר. בבסיסה של המחאה האזרחית הזאת עמדה הדרישה לשינוי הסדר החברתי-כלכלי שמשל במחוזותינו זה שלושה עשורים. ההמון הרב הביע את רצונו הנחרץ בכינונה של מדינת רווחה.

וכמו בכל עצרת מסדר גודל שכזה, לא נעלם מקומה של המוזיקה, אך שם דווקא הייתה תחושה של החמצה, החמצה גדולה. למרות הביצוע המהוקצע והאנרגטי של האמנים שהופיעו בעצרת, לא היו באמתחתם מילים שיעלו בקנה אחד עם תכניה ויעדיה של המחאה החברתית הדרמטית הזו. משיריהם לא עלה הלהט שישקף את זעמו של הציבור נגד העוולות הנגרמות לו על ידי ממשלתו. עם מלוא הכבוד לריטה, ליהודית רביץ ולשלמה ארצי, רוב השירים שביצעו אמנים אלה, מבכירי הזמר הישראלי, לא היה להם ולא כלום עם מחאה חברתית.

גולשים, מומחים ופעילי שטח כותבים - בערוץ הדעות

מחאת האוהלים - סיקור נרחב ב-ynet

מדברים על זה בפורום מחאת האוהלים

שיריה של ריטה "מחכה" ו"בוא", בדומה לשיריה של יהודית רביץ "לקחת את ידי בידך", "באה מאהבה" וגם שיריו של שלמה ארצי "תחת שמי ים התיכון" ו"ירח" אינם שירי מחאה. הם אמנם להיטים גדולים אך רובם עוסקים באהבה, אהבה רומנטית. חייו של אדם יכולים אמנם להיות אומללים ללא אהבה, אך עדיין - שירי אהבה שייכים יותר לאמפיתיאטרון בקיסריה מאשר לעצרת מחאה המונית בעד צדק חברתי.

מה לזה ולמחאה? (צילום: נמרוד גליקמן)

לעיתים נדמה היה שרפרטואר השירים הסיח - שלא במתכוון בוודאי - את הדעת מהעצרת ומתכניה. הפער בין דברי הנואמים לבין מילות השירים יצר לעתים תחושה שמדובר בשני אירועים שהמפריד ביניהם רב מהמחבר. היוצא מהכלל היה "שיר בבוקר בבוקר" של ארצי ("פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת"). אך היוצא מהכלל מעיד על הכלל. היה זה שיר שבצדק רב הלהיב את הקהל העצום משום שהוא נגע בתחושה המיידית שלו: הקהל חש שהוא עם, שהוא הריבון! הוא בא לתבוע מחדש את הריבונות מאלו שגזלו אותה ממנו - הפוליטיקאים והטייקונים. אבל אף אחד מהשירים שבוצעו לא התקרב לשירי המחאה של פיט סיגר, ג'וני מיטשל, פיטר פול אנד מרי, ג'ואן באאז, בוב דילן ואפילו ברוס ספרינגסטין.

חיפשו בית חם בגלגל"צ

למען ההגינות יש לציין שהזמר הישראלי הנפיק בעבר כמה שירי מחאה טובים. קחו לדוגמה את "עוד אח אחד" ו"מספרים" של הדג נחש, "יורים ובוכים" של סיי היימן, "חד גדיא", של חוה אלברשטיין, "אין לי ארץ אחרת", של קורין אלאל ו"עבודה שחורה" של אהוד בנאי. שירי המחאה האלה הלכו ונדחקו בשנים האחרונות לקרן זווית. השנים האחרונות העידו על התרופפות של הלהט המחאתי, שבאה לביטוי מיוחד גם בז'אנר המזוהה כזמר מזרחי. נדמה שגם אלה וגם אלה ויתרו על המחאה וחיפשו בית חם ומפנק בגלגל"צ ובמסיבות הפרטיות של שועי הארץ.

כדאי אולי להזמין את האמנים להעיף מבט אל מעבר לגבולות הארץ, לעבר שכנינו הערבים ולחפש השראה בכיכר א-תחריר ובדמשק. על אף שלהיות זמר מחאה בסוריה עלול לעלות לאדם ביוקר. זה היה גורלו של הזמר איברהים קשוש, שהפך לסמלו של המאבק שם כאשר שר את המילים:"קדימה, הסתלק, יא בשאר! קח איתך את אחיך מאהר והסתלק מאתנו". אין להשוות בין ישראל לסוריה. אצלנו המשטר אינו רודף את זמריו ואינו מאיים על חייהם, ובכל זאת - מה מונע מבכירי האמנים בישראל לחבר ולשיר שירי מחאה? הגיע הזמן שיגייסו את כישרונם הענק ואת מיתרי קולם החזק וישירו מילים שיהפכו לסמלה של מחאת האוהלים? העם רוצה שירי מחאה.

הנה הצעה שלי:

זעקי ארץ אהובה שלי

המנופים אל-על נישאים,

לשועי הארץ משכנות בונים,

ופורחות פינות החמד ורוגשות,

מעיינות עדן לכל התשוקות.

למרודי הארץ השמיים גגות.

זעקי ארץ אהובה שלי.

השמיעי קולך ברמה.

זעקי ארץ אהובה, זעקי.

את אניני הטעם הרחק נושאים,

לנפוש בקצות תבל קסומים,

ובין אפרטיף לקרם ברולה לימוני,

פניה של דלת העם מטשטשים.

כבישי אספלט נמתחים,

מבתרים את היקום לפלחים,

והנה מולדתי הפכה לאיים.

והקרובים לצלחת עושים לביתם,

ותמימי הארץ ננטשים לגורלם.

פרופ' יוסי יונה, אוניברסיטת בן גוריון ומכון ון ליר בירושלים.

גולשים מוזמנים להציע טורים בנושא המאבק החברתי: opinions@y-i.co.i