עניינים רציניים מכדי להשאירם לדעת הקהל

חמש שנים אחרי מלחמת לבנון השנייה, עם רקורד מרשים של מפקד-לוחם במגוון תפקידים בים וביבשה, מונה תת אלוף רם רוטברג למפקד הבא של חיל הים. אני לא מכיר אישית את האדם, אבל הרזומה שלו לא יכול שלא לעורר את התחושה שצריך לנהוג בו במידת כבוד שאינה שכיחה במקומותינו. לא כך חושבים רבים מעמיתי, שמכל הקריירה שלו הם זוכרים רק את הנזיפה שקיבל בעקבות "המחדל המודיעיני", שתרם לפגיעת הטיל בספינת הטילים חנית בעת שעגנה מול החוף הלבנוני.

דבר המינוי שימש אות פתיחה למערכה מתלהמת של מלעיזים, שלא הסתפקו בהרעלת האווירה סביב רם רוטנברג עצמו אלא טרחו לפתוח את חבית הביאושים שיש להם למחזר בכל פעם שנזכרים השמות של דן חלוץ (הרמטכ"ל דאז) ואהוד ברק (שר הביטחון היום). למותר להגיד שגם את השניים האלה איני מכיר אישית והשיפוט שלי מצומצם למידע גלויי על פעולותיהם בעבר ועל ניתוח חסר פניות של הגורמים לפעולות אלה, בין אם הסתיימו בתוצאה משביעת רצון ובין אם לא.

גילוי נאות

ראשית, מספר הבהרות לגבי עובדות שאני מאמין בנכונותן ולא אטרח לנמקן מפאת קוצר היריעה:

1. הפוליטיקה תמיד שיחקה תפקיד בניהול הצבא ובמיוחד באספקט האישי. בן גוריון קבע את הדפוס הזה - ובצדק. אם, כפי שאמר פון קלאוזביץ', "מלחמה היא המשך הדיפלומטיה בדרכים אחרות", הצבא הוא בראש ובראשונה כלי להשגת מטרות מדיניות, שהגדרתן וקביעת תג המחיר הראוי להשגתן, הן חד משמעית חלק מהמנדט שנותנים הבוחרים לפוליטיקאים נבחרים.
2. מלחמת לבנון השנייה "נכשלה" במובן של פער גדול מדי בין יעדים ותוצאות, פער שלא נסגר למרות מחיר גבוה בהרבה ממה שהוערך כנחוץ. נכון, ישראל רכשה ממד חדש של הרתעה "אסטרטגית", מעצם העובדה שהיא לא היססה לנהוג במרחב האזרחי הלבנוני בדיוק כפי שבעלות הבית התייחסות לגרמניה הנאצית. עם זאת, איבדנו הרבה מעוצמת ההרתעה "הטקטית" של צה"ל, שאחרי 34 ימי קרב לא אייד את החיזבאללה.
3. הממשלה נושאת באחריות "מיניסטריאלית" לתוצאות, לא רק במקרה זה, והרמטכ"ל נושא באחריות פיקודית לכל ההחלטות הצבאיות, מבצעיות וטכניות. עם זאת, כישלון אינו צריך לגרור אוטומטית את הסרת ראשו של הנושא באחריות. כך שרד וינסטון צ'רצ'יל את הכישלון בגליפולי, מונטגומרי את מבצע "גן הירק" (גשר אחד רחוק מדי), מק'ארתור את נפילת הפיליפינים ורוזוולט את פרל הארבור. שימוש אידיוטי בעיקרון "מבחן התוצאה" אפיין את ההחלטות הפרסונאליות של היטלר וסטלין, שלא מהם נלמד ממשל תקין.
4. בכל מלחמות ישראל נעשו שגיאות מבצעיות, שגרמו למותם של לוחמים אמיצים בניסיון, לא תמיד מוצלח, להשיג יעד - שהתברר בדיעבד כי לא היה חיוני לקביעת תוצאות המערכה. הקרב בבינת-ג'וביל (מלחמת לבנון השנייה, 35 הרוגים) אינו שונה מבחינה זו ממבצע "מכבי" (מלחמת העצמאות, לטרון, 60 הרוגים), מקרב המיתלה (מבצע סיני, 42 הרוגים), כיבוש גבעת התחמושת (ששת הימים, 37 הרוגים), כיתור העיר סואץ (יום כיפור, 80 הרוגים) וקרב סולטאן יעקוב (מלחמת לבנון הראשונה, 24 הרוגים ונעדרים). זו טבעה של מלחמה ואי אפשר להאשים את מי שחייב לקבל החלטות של חיים ומוות בתנאי אי וודאות על כך שלא ניחן בראיית הנולד.
   

משרת את האויב

לדעתי, הסגנון הביקורתי המשתלח שהשתלט על השיח הציבורי בעניין צבא וביטחון הוא קונטרה-פרודוקטיבי ומשרת בעיקר את מטרות מלחמת העצבים שמנהלים נגדנו אויבנו. כדוגמה ברצוני להביא את משפט השדה שעשתה דעת הקהל (בסיוע המדיה) לרמטכ"ל הראשון שניסה להרחיב מעט את מעטפת אופציות התגובה של צה"ל, שנקבעה בשנות ה-50' בעידן "פעולות התגמול". מאז ימי 101 נקבעה בתודעה הצה"לית הדוגמה, שאת הניצחון מביאים הגיבורים. וכאשר ישראל מאותגרת צבאית, הגיבורים יביאו לה את הניצחון על מגש של הקרבה עצמית, בעוז רוח שלא יאומן - ואנו נתמלא בצער בלתי נשכח על יפי הבלורית והתואר ששילמו בחייהם בתמורה.

ברוב המקרים שיצאה ישראל למלחמה אכן לא היו לנו חלופות לפרדיגמה של גבורה בכל מחיר. היה עלינו להעביר את המערכה לאדמת האויב ולסיים את המלאכה מהר מכדי שתיווצר בכלל הזדמנות לגישה שונה. לא זה היה המצב ביולי 2006, כאשר צה"ל יצא לנקום במבצעי החטיפה על הגבול הלבנוני וליצור הרתעה מול החיזבאללה.

הנחות יסוד במטפיזיקה של המלחמה

בין העקרונות הנכונים שיושמו במלחמת לבנון השנייה צריך, לדעתי, לכלול את:

1. על התגרות חמורה חייבים להגיב - מהר, חזק, ללא "מידתיות" ותוך ניצול כל הנכסים שיש לצבא מודרני ואין לארגון טרור.
2. המלחמה הקרקעית בכוחות גרילה חייבת להתבצע במהלכים קצרים, מהירים מאוד, ללא תקורה מנהלתית וללא תפיסה טריטוריאלית של הזירה. המטרה היא להרוג את האויב, לא לכבוש שטחים ולהחזיק בהם.
3. אם אין לך כוונה להתבסס בשטח הכבוש, אל תישאר סטטי לרגע מיותר. באותה זירה עצמה הרי ראינו איך חיילים הופכים ל"ברווזי מטווח" כאש נאחזים בשטח נוח למלחמת התשה.
4. לחשוב על המחיר אינו סימן לפחדנות. כשהמטרות נזילות, המיקום ארעי והאויב בנסיגה, אין הצדקה לבצע משימה בכל מחיר. אולי מחר יתברר שאפשר להשיג את המטרה בלי לשלם בחיי הגיבורים.
5. תסלקו את כל האנשים המיותרים משטח האש. תשאירו את הדרגים מאחור, בסך הכל 20-10 קילומטר מקו האש, ולא תצטרכו לבזבז משאבי לחימה על הגנתם, חילוצם ממארבים, פינוי פצועים ושאר תקורות של מנהלה.
6. מאחר והמלחמה כולה היא "תת-קריטית", והקרבות המשובצים בה הם בעלי אופי "משטרתי" ("עצימות נמוכה" בטרמינולוגיה הצבאית, אם כי שמעתי קצין בכיר קורא לסוג הזה של עימות "פוסט מודרני") המפקדים הבכירים לא צריכים לרוץ בראש הכוחות. מוטב לדבוק באורתודוקסיה הצבאית ולהגדיר את מקומם ככזה "בו האימפקט שלהם יתבטא במלואו". ולפעמים המקום הזה הוא מול צגי הפלסמה.
7. בתנאים האלה, בהכרח, האחריות לתוכניות המבצעיות יורדת לדרגי הפיקוד בשדה, למ"פים ולמג"דים שנמצאים בשטח ומעודכנים ממראה עיניהם. והגנרלים הופכים למנהלים. הם לא זקוקים למפה "מנויילנת" ולעטי "לורד" כדי לשרטט עליה חיצים מקושתים ברוב דמיון אל עורף האויב. הם זקוקים לתוכנת "ניהול פורטפוליו" שתאפשר להם לראות מצד אחד את "בנק המטרות" שלהם (הפרויקטים השונים) ומצד שני את מאגר התשומות שעומד לרשותם - ולהפיק את המקסימום מהנכסים תוך התחשבות בגורם הזמן, בשיקולי עלות-תועלת, במתודה סדורה של ניהול סיכונים ותוך איזון כולל של דרישות ותפוקות מול מנהלי פורטפוליו אחרים. זה הרבה פחות הרואי, לא מצטלם טוב ופותח פה לכל המלעיגים וכלבי האשמורת. לא נורא, אף אחד לא הבטיח לכולם מקום בהיכל התהילה של גיבורי ההמון.
   

הפקת לקחים

אפשר לעומת זאת, לאתר כמה כשלים חוזרים ונשנים, שאפשר ללמוד מהם מספר תובנות ליישום בכל תוכנית עתידית. בין השאר:

1. מרבית הכוח הצה"לי לא היה מתורגל בסוג הזה של פעילות מבצעית. המודל המטכ"לי היה מבוסס הרחבה כמותית והעצמת האינטנסיביות של מאפייני פעילות הביטחון השוטף נגד פח"ע, בשטחי יהודה, שמרון ועזה, שהצבא הסדיר היה מתורגל בה היטב. אך הדגש בהכנת הצבא - ובמיוחד של יחידות המילואים - היה למלחמה קונבנציונלית יותר. הרמטכ"ל לא טעה בכך שנמנע מלשלוח דיביזיות טנקים מול חוליות מחבלים חמקמקים. אבל הוא כן טעה כאשר לא הכין רזרבות כוח מיומן במלחמת גרילה והסתפק בכוחות האנטי-פח"ע הסדירים.
2. תוכניות המגירה של צה"ל עוצבו, באורח אינסטינקטיבי בלתי נמנע כמעט, על תרחישי "מלחמה קריטית". צדק הרמטכ"ל כשסירב ליישם אותן, אבל אחריותו היא על זה שלא הוכנו תוכניות מגירה שכן מתאימות לתפיסה שלו ולא לימדו את כל המפקדים בהיררכיה, ממפקד הפיקוד עד אחרון המ"פים, איך זה אמור לעבוד. המפקדים בשטח לא התקשו לתפקד במקצועיות בכל אירוע לחוד, אבל לא היה ברור להם מה קורה בתמונה הכוללת ולמה הם מופעלים בצורה שונה כל כך מהדרך בה הם אומנו לחשוב ולפעול בכל השנים שלפני המלחמה.
3. המודל הלוגיסטי שדן חלוץ ייבא לצה"ל, דרגים עורפיים ש"דוחפים" תספוקת כל הדרך עד לחייל האחרון, במקום המודל הישן של "משיכת" אספקה באמצעות היררכיה של "תומכי לחימה" (ת"פ המפקדות האורגניות של היחידות הלוחמות), לא התאים לזירה ולתנאי הלחימה. המודל המסורתי שמבוסס על כך, שרס"פ יהפוך עולמות וידהר בשדות מוקשים ובלבד שכל החיילים "שלו" יקבלו את מנות הקרב, התחמושת, המים וכל צורך אחר בלי תירוצים ובלי עיכובים, אינו יעיל - אבל אמין. מודל הדחיפה יעיל יותר, משום שמנהלי הלוגיסטיקה בעורף המנהלי מסוגלים לנצל טוב יותר את רכבי ההפצה, לתאם את קצב התספוקת על פי הצרכים והתוכניות של המערך הלוחם כולו ולמנוע תחרות ובזבוז משאבים. הבעיה היא, שהמודל הזה מתאים לניהול "מלחמה גדולה" המתבצעת תחת שרביט הניצוח של מפקדת הגייס. לא לתוהו ובוהו של שדה קרב "פסיפסי", תצריף כאוטי של מספר גדול מאוד של כוחות קטנים הפועלים באורח עצמאי מול יעדים נזילים. שוב אחריות הרמטכ"ל היא על יישום המודל החדש בלי אפשרות Fall Back למודל הישן במקרה והחדש יתגלה כבעייתי.
   

לדומם מנועים לחשוב על התוצאה

בלי לזלזל החשיבות של אף אחת מהנקודות הנ"ל, אני חושב שדחיקת דן חלוץ למצב בו הוא נאלץ להתפטר הביאה ליותר נזק מתועלת. הנזק העיקרי הוא איתות לקצינים צעירים שכדאי להקטין ראש ולא לנסות חשיבה מחוץ לקופסה המקובעת של הממסד הפוליטי-תקשורתי. המסר הברור הוא, שאף אחד לא יתקדם כאן הודות למחשבה יצירתית, כי מחכים לו בפינה. מצד שני, אפשר לזכות בהרבה נקודות זכות על ידי הפגנה של "מורעלות" נוקשה. לבני הדור שחווה את סגנון הפיקוד שאיפיין את גורודיש, ההתפתחות הזאת מדאיגה ביותר. האחריות על כך, שהניסיון הנואל ההוא, להפוך את גיבור "חשופים בצריח" למודל חיקוי, לא יישנה היא על שר הביטחון. אני מקווה שמסכת ההשפלות, הקינטורים, הדיבה והשלכת הרפש שאהוד ברק עבר ב-20 השנים האחרונות, הכינה אותו לקבלת ההחלטות הדרושות. ולמקהלת המלעיזים שלוחת הרסן אני מציע להדליק את המזגן, לכבות את הטלוויזיה ולשים מוזיקה מרגיעה בנגן. כי המשכיל בעת אשר כזאת, ידומם מנועים ויתחיל לחשוב על תוצאות אפשריות של מילים מיותרות.