הארץ בוערת מההבנה שכל מאבקינו קשורים

ככל שאני חושבת על זה יותר, חופש הוא הדבר שעליו כולנו נלחמים. החופש להיות אנחנו, בטוחים וחופשיים לגדל ילדים, להתקדם בעבודה, להגיע לבית משלנו, לאהוב את מי שבא לנו ואיך שבא לנו. חופש הוא הדבר שפוגע הכי חזק בשוק העבודה. אם נהיה חופשיים נעבוד פחות שעות ונבלה יותר, ולטייקון שמנהל את העניינים לא מתאים שיהיו לו עובדים שיש להם חיים מחוץ לעבודה, שמרשים לעצמם לא להיכנס למסגרת של אמא-אבא-ילד-ילד ולא צריכים להתחייב למשכנתא שתשעבד אותם למקום עבודה.

החופש שלנו לעשות, ליצור, לגדול ולגדל, לאהוב, לעבוד, לקנות בית כראות עינינו הוא הבסיס ממנו הכל מתחיל. אני מתחילה את החופש שלי באהבה, בכך שלא נתתי לעולם להכתיב לי איך ואת מי לאהוב. זה מקום חופשי, בו איני חייבת התנצלויות או הסברים למישהו, ובהחלטה לחיות כך בגלוי ובלי להתנצל או להסתתר אני שומרת בקנאות על החופש הזה. מאז תחילת המאבק הזה, אני שואלת את עצמי איפה החופש שלי, איפה אני מרשה לעצמי לא להכניס שום ספר כללים והתנהגות.

חופש הוא מה שמפחיד טייקונים. הוא גם מפחיד אנשים עם אידיאולוגיה שמרנית דתית, כי בשני המקרים חופש שובר את הכלים. מי שמנסה לשלוט בדעותינו, בבחירות שלנו, באהבה שלנו ובסדר היום שלנו, זקוק לזה כדי לשלוט בכסף, להשתמש בנו בכוח או כוח עבודה. לפי המשוואה הזו, למען הכוח והשליטה בחיינו, מוצא את עצמו מחוץ למשוואה כל מי שאינו מקיים כאן ועכשיו ובזה הרגע מצוות אמא-אבא-ילד-ילד כהלכתה, כפי שמצופה מאיתנו, כדי שנעבוד קשה לפרנסת המשפחה. כך מוצאות את עצמן בחוץ כל הקבוצות שקמו והקימו מאהלים בכל עיר בארץ: החד-הוריות, הסטודנטים, הטרנסג'נדרס והקהילה הגאה, מפוטרים בשנות החמישים לחייהם, בני כל המיעוטים בארץ, תנועות הנוער, ובכללם ובראשם ה"מיעוט" שהוא הרוב, אבל משום מה טרם הפנים את זה – נשים. כאן אולי מתחיל ההבדל במהפכה הזו, כי הנשים הן שהוציאו את מעמד הביניים כולו, גם בעלי המשפחות והזוגות הצעירים, אל המאהלים ואל המחאה.

צדק חברתי הוא מונח שאצלנו בקהילה חולמים עליו מאז 1975 ופועלים ללא לאות להשיגו בעבורנו ובעבור אחרים שיושפעו מכך, מאז ועד היום. אנחנו בקרב הזה שנים ארוכות, מנסים ומנסות להשיג את העזרה והסיוע לכל מי שנפגע מאפלייה על רקע נטייה מינית ומגדרית, אלימות והומופוביה. רק השבוע ציינו שנתיים לרצח הנורא ב"ברנוער", שנאת שונה שגבתה חיים של שניים ופצעה עשרות. הומופוביה היא לא האפלייה היחידה, זו לא הדעה הקדומה היחידה והן קיימות בכל מגזר ובכל רובד של החברה הישראלית – על רקע דת, על רקע לאום, על רקע שיוך אתני, על רקע מראה, על רקע מצב משפחתי ועל רקע גיל. ישנן עוד הבחנות ואפליות שונות, אבל כולן בסופו של דבר מגיעות למלחמה על זכות השוויון ועל החופש של כולנו, עליהן אנחנו נלחמים כבר שנים ארוכות בהקשר של זהותנו כלסביות, הומואים, בי וטרנס.

הארץ בוערת מההבנה שכל המאבקים האלה קשורים זה בזה. מקולות קטנים נוצרה זעקה גדולה והאש הזו ברחובות היא מסימניו של אחד מהקיצים היותר בלתי נשכחים בכל עיר בארץ כמעט. החיים שלי כלסבית קשורים בחייה של אם חד-הורית, וחייה קשורים בחייו של מפוטר בן 59 וחייו קשורים בזוג הצעיר עם התינוקת שלא יכול להרשות לעצמו לרכוש בית במחיר סביר. הכל קשור, הכל מחובר, והכל צריך להיות מטופל למען החופש והצדק החברתי של כולנו. מדהים לראות איך מאבק שאני שותפה לו כבר שנים ארוכות מצליח להגיע ליותר מ-300,000 איש.

התנשקתי השבוע עם דייט מן העבר במאהל, ברגע של נוסטלגיה משועשעת (או לפחות בתירוץ נוסטלגי קלוש). מעבר לאווירה שהזכירה לי במשהו את הסרטים על וודסטוק (כן, אני יודעת, הלוואי), הופתעתי מחוסר התגובה ומהאדישות מסביב. אף אחד לא קילל אותנו או הפריע. ב-2006, בתוך המתחם הסגור של אירוע הגאווה בירושלים, שוטר אחד צעק לי ולאותה אחת – "צריך לכלוא את כולכם" והוסיף רשימת קללות ארוכה למדי.

כשהדייט המתוקה שלי הלכה לה לדרכה, ישבתי והקשבתי לתופים ברקע וחשבתי על הדרך הארוכה ממצעד הגאווה הראשון בו עמדו אנשים עם מסיכות, מפחדים מכך שיזהו אותם - ועד היום. לא פלא שבאנו כולנו למחות באוהלים, זו היתה חתיכת דרך ארוכה עד כאן. העיקר שאיחדנו כוחות סופסוף. עכשיו לא רק יהיה בסדר. עכשיו יהיה טוב.

• ענת אבישר היא ראש מערך קשרי חוץ באגודת ההומואים, הלסביות, הבי והטרנס בישראל