רוצים שמאל רדיקלי? שכנעו בקלפי

"חברים, בקרוב אנו יוצאים בקמפיין למען הוזלת מחירי הדירות לצעירים", נכתב בעמוד הפייסבוק של השמאל הלאומי ב-3 ביולי. שבועיים אחר כך כבר סידר המוציא והמביא של הארגון, אלדד יניב, 50 אוהלים לאותה "מחאה ספונטנית" ו"א-פוליטית"; במקביל תבהיר מנכ"לית הקרן החדשה, רחל ליאל, עד כמה היא "גאה ללוות את המאבק ברוח, בכוח אדם ובמשאבים"; קדימה תשיא את תרומתה ה"לא-פוליטית" למאמץ במימון חלק מהשילוט; ומרצ תעניק 10,000 שקל למחאה של כ-ו-ל-ם, ימין ושמאל כאחד.

קשה עד מאוד לאתר בקרב המועצה העליונה של משמרות המהפכה מהשדרה דמות שאינה מזוהה עם השמאל, לרוב הרדיקלי - למשל דפני ליף, עורכת סרטים, גם תעמולתיים, של הקרן החדשה לישראל; יגאל רמב"ם, מפגין שמאל מקצועי; סתיו שפיר, אנרכיסטית ופעילת שמאל רדיקלית; רגב קונטס, שעבורו להיות יהודי זה להיות סוטה; אלון לי גרין וליאור קיי מחד"ש; אלה ידעיה, סרבנית שירות; ניב מיכאלי מרופאים לזכויות אדם; ויהודית אילני, חברת בל"ד, שבכרוז הבחירות שלה לעיריית תל-אביב טרחה לציין כי "אין כמו ג'יהאד".

גולשים, מומחים ופעילי שטח כותבים - בערוץ הדעות

מחאת האוהלים - סיקור נרחב ב-ynet

מדברים על זה בפורום מחאת האוהלים

ובאותה מחאה "א-פוליטית" למהדרין - מירי רגב מהליכוד מושלכת מהמאהל, דב חנין מחד"ש וניצן הורוביץ ממרצ מתקבלים בזרועות פתוחות, ומשליכי הקוטג' על מצודת זאב מתקבלים כגיבורים ששבו משדה הקרב. ולרגע לא נפסקת מלאכת הדה-הומניזציה של נתניהו. גורלו נכרך עם זה של מובארק ואסד, הטובח בבני עמו כדבר שבשגרה. והתקשורת, כמעט כולה כמאמר הגשש החיוור, נוהגת כראש הטריבונה, עוברת לסדר היום על ההסתה ומעלה על נס כל דרישה, איום וגחמה מבית המדרש האנרכיסטי ברוטשילד משל היו דברי אלוהים קומוניסטיים חיים.

מאהל אינו תחליף לבחירות (צילום: מוטי קמחי)

אחד ממקם סוכת הזדהות בשדרה והופך את תוכניתו הכלכלית לשיר הלל מביך ופתטי לבאי המאהל; אחר מורח על שלושה עמודים פותחים של עיתונו מאמר עם כותרת ענק של "מרד העבדים"; אחרים רואים בהפלת השלטון במהפכת רחוב אקט דמוקרטי מופתי ורצוי מאין כמותו; וכמעט כולם יוצאים בבכי תמרורים על קריסתו וכיליונו של מעמד הביניים.

משחקים אינפנטיליים

רמת החיים כה ירודה, שרק ב-2010 נרשם שיא של 4.3 מיליון יציאות של ישראלים לחו"ל; שיא של 216 אלף במכירת מכוניות; כשהמסעדות, הקניונים ובתי קפה מלאים מאי פעם, וכש-70% מהישראלים הם בעלי דירה, רבים מהם מהמעמד הבינוני ש"קרס". רק ברבעון הראשון השנה קפצה רמת החיים ב-6.8% (בשיעור שנתי), הצריכה הפרטית זינקה ב-8.8%, וביוני ירדה האבטלה לשפל של כשני עשורים, 5.7%. מכאן אמור להסיק כל מי שכישוריו המתמטיים הם מעט יותר משליטה בלוח הכפל, כי לנתונים הללו אחראי גם מעמד הביניים "עליו השלום".

ועדיין, בשדרה כמו בעיתונות, הודיעו על "מותו" של מעמד זה ו/או הפיכתו לעבד נרצע. עצם המחאה על עליית מחירי הדיור ועל יוקר המחייה צודקת לחלוטין, ותיקונים ניכרים הם מחויבי המציאות. אלא שתמהיל המשתתפים המרכזי במחאה ורוב מחולליה (שמאל מדיני ושמאל חברתי רדיקלי), המשחקים האינפנטיליים אך המסוכנים של כמה מחבריה במהפכות, דרישות הסף למדינת רווחה כאן ועכשיו, ניסיון אספסופי המלווה באיומים להכתיב לשלטון נבחר את דרישותיו, ומטרות העל - המוסוות היטב - של לא מעט ממשתתפיה להפיל את השלטון - אמורים ללמד כל איש מרכז וימין, החרד גם לחוסנו של המשק, כי עליו להימלט ממנה כל עוד נפשו בו.

כשהסוציאל-דמגוגיה עמוסה עד לעייפה במלמדי סנגוריה, אין תמה שמלאכתם של שמאלנים נעשית גם בידי ימנים, המתמסרים בכל לבם ובלי להביט מעבר לחוטמם לתפקיד האידיוטים המועילים.

גם אם רבה מאוד האיוולת הכלכלית הכרוכה בהשתת מדיניות רווחה גורפת בישראל, וגם אם הסוציאליזם האווילי מזכיר יותר את דרישות המוחים הרבה יותר משהקפיטליזם החזירי מזכיר את מדיניות הממשלה - אין איש הכופר בלגיטימיות שלה, ובלבד שמימושה ייעשה דרך הקלפי ולא במהפכה בשדרה.

יתכבדו דפני וחבריה - בחלקם הלא מבוטל שוחרי מרקס ונאמני צ'ה גווארה - יקימו מסגרת מפלגתית ו/או יחברו לקיימת. אם הבוחר יעניק להם את אמונו וקולו, נקבל כולנו בהכנעה את שלטונם, אף אם יהפכו את התקציב מרמס לשיגיונם, את המשק לחדל פירעון ואת כולנו לפושטי יד. 

ד"ר שאול רוזנפלד, מרצה לפילוסופיה 

גולשים מוזמנים להציע טורים בנושא המאבק החברתי: opinions@y-i.co.i