צפופים לשירה עם שמעון אדף

לא, היצירות הללו בהחלט מנסות להיענות לצווים המסורתיים של כתיבת פרוזה, להעמיד עולם, להקים לתחיה דמויות, להעמיק אותן, אל התודעות שלהן, לטוות עלילה שתוליך את הקוראים מן השורה הראשונה אל האחרונה, להעניק לסיפור מוחשות נפשית וחזותית. אבל דווקא כאשר מרפים מכל היסודות האלה, מנסים לקרוא את היצירות מתוך הקשבה לאופן הפעולה של הלשון בהן, מבינים שכולן בעצם חוצות, בבלי דעת או במתכוון, את הגבול לעבר השירה, שהשכר של הקוראים, אולי, גדול יותר, כשמאזינים אל מה - ההתנגנות הזאת, מבנה המשפט, המעקב אחר מאמץ ההתנסחות - אותו משהו, כנראה, שהשירה עצמה מנסה ללכוד.

"מר פוטר", מאת ג'ימייקה קינקייד

אביה הביולוגי של איליין, המספרת, או של ג'מייקה קינקייד, הסופרת, ששם הולדתה איליין, הוא נהג מונית נבער, והוא נעדר לחלוטין מחייה. ואיליין, שיש לה רק את ההדהוד של קיומו, הידיעה שאי אז היה שותף, זעיר ככל שיהיה, בהבאתה לעולם, מנסה לשחזר אותו, להבין מה מקומו בחייה, בנפשה, בתרבות. קינקייד כותבת מוסיקה למעשה, משפטיים מעגליים, חוזרים על עצמם, בשינויים קלים, בלולאות אינסופיות, יותר מהכול, זה מה שהיא מבצעת, את הלחן הכפייתי של הזיכרון התוהה על אופן היווצרו, על מקורותיו העלומים.

משפטים מעגליים שחוזרים על עצמם (עטיפת הספר "מר פוטר")

המשורר האמריקאי ג'יימס מריל כתב ב"ספר אפרים" המונומנטלי שלו: "מעת לעת/ עייפות או חוסר אמונה/ נימרו את הקווים התוחמים/ ואז, ממש, ראו חיינו מבעד לטירוף/ של היווצרם עצמם/ אל תוך חיים שונים." ג'ימייקה קינקייד מדגימה.

"יורדי המרכבה", מאת פטריק וייט

ארבע דמויות באיזור ספר באוסטרליה, שאותה התגלות חוצה את חייהן, מראות הכרוכים במעשה מרכבה, כפי שהוא מתואר בספר יחזקאל, כפי שהתגלגל אל חכמת הנסתר הנוצרית, החל בחזון יוחנן. גברת תמהונית באחוזה מתפוררת שניגפת בפני מנהלת משק ביתה; ניצול שואה יהודי, מלומד, העובד כמכונאי, ומועד לצליבה; אמן אבורג'יני, מכור לטיפה המרה; וכובסת תמה, טהורת לב.

וייט טרוד במציאת לשון וסגנון המתאימים לתפוס את התרחבות התודעה בעומדה מול הסדקים במציאות הנחווית, להעביר את ההתודעות לטבעו הסמוי של הקיים בראשוניותו, במלוא החיונית שלו, מול ההבקעה של האלוהי בו, בקיים, ובה, בתודעה המכירה, למרות שלטונו העריץ של היומיום, המדכא את השניים. אולי צריך בכלל לקרוא את הרומן הזה בסמוך לשירה של ג'ררד מנלי הופקינס.

"יקוב פון גונטן", מאת רוברט ואלזר

לכאורה, ספר חניכה פשוט. יקוב פון גונטן, חניך בפנימיה להכשרת משרתים אישיים, מספר את סיפורו, וגם את סיפורים של נערים אחרים, אלא שככל שהסיפור מתקדם מתברר שעלילת החניכה מלאה סתירות, מטרת המוסד אינה ברורה, גם גורל תלמידיו, לא ברור לאיזה עתיד הם שלוחים, ומי עומד בראשו.

התחביר בוגד במשמעות הכוללת (עטיפת הספר)

גונטן עצמו מצוי במצב של דמדומי נפש ההולכים וקונים שליטה על הסיפור כולו, כך שהדרך היחידה לשוות משמעות לסיפור הוא להתרכז ביחידות הולכות וקטנות שלו, לא במהלך הגדול, לא בדמויות הצצות ונעלמות על פי גחמה, לא בקווי המתאר של העולם המיטשטש, אלא במבנה החטיבות המרכיבות את הסיפור, לאחר מכן, במבנה הפסקות, ולבסוף במבנה המשפט, בזינוקים והנסיגות שהתחביר מבצע.

התחביר, שאמור להיות שלדת הברזל של השגת המובן, בוגד במשמעות הכוללת, מכזיב אותה, על ידי מהלכים שהתחביר עצמו מאפשר. אני חושב על ג'ון ברימן, על שירי החלום שלו, אני חושב על שורות מדויקות שלו, שאפשר להן להתנסח רק בעיצומה של התמסמסות לשון הכתיבה.

טרילוגיית "בעל החידות מהד", מאת פטרישיה מק'קיליפ

שורשיה של ספרות הפנטזיה המודרנית תמיד היו נעוצים בקרקע של השירה - השירה המיתית, האפית, וגם בדרך שבה הדימוי, המטפורה, ההאנשה, תפקדו בה, הצורות שבהן סמלים משוכללים מחיי הנפש הקיבוציים, לבשו גוף - חפץ מכושף, ארכיטיפ, מבנים, יוון המצולה של התרבות, מאגר החדרות והתשוקות של חברות אנושיות.

ידע מסוכן ורב חידתיות (עטיפת הספר של מק'קיליפ) 

אבל השורשים הללו עתיקים, והם נשכחו לא פעם במהלך הפיכתה של הפנטזיה המודרנית לסוגה מסחרית, אירועים מסמרי שיער ללא עומק, תפניות עלילתיות שנועדו להנפיק מתח זול. לא כן הטרילוגיה של פטרישיה מק'קיליפ, העוקבת אחר מורגון, בן איכרים מאי קטן, שנולד ושלושה כוכבים חרותים על מצחו, ומסמנים אותו לעתיד גדול, ורדרל, אהובתו, שבדמה מסוך דמם של משני צורה רבי כוח מימים עברו.

ההווה שלהם רצוף בשברי סיפורים מתולדות הממלכות שבהן גדלו, שהמשמעות שלהם לוטה

בחושך והם אוצרים בתוכם ידע מסוכן, שעל פענוחו שוקדים דורות של בעלי חידות. הלשון של מק'קיליפ עצמה מתנודדת על הגבול הזה, כמו השירה הוולשית והקלטית העתיקה, של חידה שפתרונה מהבהב היכנשהו, בלב פקעת הדימויים הללו, שהם הם העתק של המבנים החבויים של ההכרה, הסודות הצפונים בשיבתם של מחזות מעומק שכולנו הכרנו פעם, באיזו ילדות, שלא היתה שלנו מעולם.

מ. י. ברדיצ'בסקי

לא יצירה, יוצר. אבל במקרה של ברדיצ'בסקי קשה להבחין - אולי ויליאם בטלר ייטס התכוון אליו כשתהה כיצד ניתן להפריד את הריקוד מהרקדן - משום שבעומק היצירה שלו, ולא פעם בפני השטח שלה, תמיד ניתן לאתר את מאמציו של היוצר להעמיד את היצירה, לתפוס את הרגעים שבהם היא בוקעת, מתגלגלת החוצה.

הנושא החביב עליו, ובטיפול בו מתבטא לטעמי שיא הגאונות שלו ככותב: ההתפרצות של היצר לתודעתם של הגיבורים, השמות שהתשוקה מחולללת בעולמם, שמרגע שניכרה נוכחותה, אי אפשר לשוב ממנה. כאמור, המהלך של ברדיצ'בסקי כפול תמיד, מה שתקף לגבי הדמויות שלו, תקף לגביו ככותב, שהרי הוא עצמו מודה, "ונשכני נחש השירה ונפתלתי גם אני עם החיים", וכך לשונו משקפת את התנודות הללו, מתפרקת איתן מכל יומרה של משמעות, שבה ואוחזת במושכות, מאבדת אותן, מגיעה איתן למבואות סתומים, נאלמת איתן, מתקוממת. אם נושמים את העברית לבדה, המעבר מחומרה עובדתית לאסוציאציות פרועות, המשרטטות את גבול הנפש של הכותב, מקבלים ממילא את העלילה כולה.

ספרו החמישי של הסופר והמשורר שמעון אדף, "מוקס נוקס", יצא לאחרונה בהוצאת כנרת, ומהווה כסיפור-מראָה לרומן הקודם שלו, "כפור". הרומן מגולל את קורותיו של גיבור בן שש-עשרה שעבד במפעל קיבוצי בקיץ אחד, ואת יחסיו עם שני נערים שם ועם מזכירת המפעל, אשה בודדה, שהוא חושד שהיא המאהבת של אביו, גבר דתי ומלא זעם.