שנאת החינם שלנו: חרדים

"שרצים, גורים וחלאות" כתב עליהם, יורם מחיפה. "הגיע הזמן לבער את נגע הטפילות מהמדינה הזו", המליצה לנו בחום אושרת. "להרעיב אותם ואת צאצאיהם" שילח אל המקלדת, פחדן אנונימי. "אשה לא תהנה מקוזק מדושן לבוש שחורים ומסריח מזיעה", הגיב מישהו על הטור האחרון שלי, רק לפני שבוע. אלו הן רק חלק מההתבטאויות שמופיעות שחור על גבי מסך בתגובות לכתבות ברשת.

אם זו לא הייתה שנת 2011, אפשר היה לחשוב שהציטוטים האלה שייכים לתקופות חשוכות אחרות. אבל לא, הם נאמרים כאן ועכשיו. בטוקבקים, בשיחות סלון לא-מצונזרות ותחת כל בלוג רענן. כשזה מגיע לחרדים, מתברר, מותר לומר הכל. אין פוליטיקלי קורקט, אין מסננת. 

על הגריל

אני מוטרדת. מוטרדת משום שכבר מזמן לא מדובר רק בכעס ומרמור. זו לא ההשתמטות מהצבא, הקצבאות, או אי-היציאה למעגל העבודה. רבים מהמשתתפים בפולמוס הזה לא טרחו בכלל לבדוק מהי חלוקת המשאבים האמיתית במדינה. מדובר בשנאה לשמה. למעשה, השנאה הזו פועלת את פעולתה בקורלציה הפוכה למציאות - בעוד שאחוז הגיוס בקרבם הולך וגדל (לאט), והמונים כבר השתלבו ומשתלבים בשוק העבודה, ונפתחים למודרנה, הזעם כלפיהם רק עולה בממדיו.

הגיע הזמן להודות - כלום לא יעזור להם, לחרדים. זו מדורת שבט חילונית שבה הם נמצאים יום-יום על הגריל. פולחן של טפיחה על השכם הנאור על-ידי הצבת יעד משותף לתיעוב. הרי אין דבר מזמין יותר מאשר השתלחות המונית בערב רב שחור והומוגני, לכאורה מחוסר תתי קבוצות וגוונים, שנוח להתבונן בו ברזולוציה נמוכה מאוד ולתלות בו את אשמת היקום כולו. הנה אפילו עכשיו, במחאת האוהלים, יש מי שראה לנכון להפנות אצבע מאשימה כלפי המגזר החרדי, כאילו שמצוקת הדיור ויוקר המחיה פסחו עליו.

חשבון נפש

תשעה באב זה זמן טוב לערוך חשבון נפש. אין שום סיבה הגיונית להתעסקות האובססיבית בחולאי המגזר החרדי, שעולה, באופן לא ברור, על כל טרדה ציבורית אחרת. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו למה נטפלנו דווקא למגזר שאחוזי הפשיעה בו הוא מהנמוכים במדינה? (תבדקו בדו"ח האחרון של שב"ס, לא בעיתונים), מדוע איננו מוטרדים באותו אופן מרעות חולות אמיתיות כמו הפשע המאורגן, הסחר בסמים, הברוטיליות הגוברת של החברה או הקטל בכבישים?

אולי הסיפור האמיתי כאן הוא שנאת הזר והחריג. אולי מה שבאמת מניע אותנו זה דחף בלתי נשלט להצדיק את הבחירה בחיים סו-קולד "נאורים" באמצעות השחרת כל דבר שמבחוץ.

גם לי באופן אישי יש חלק בפולמוס השנאה הזה. בעל כורחי הפכתי מנצחת עליו, מרימה להנחתה בלי להתכוון. כמה שאני מתאמצת לברור את מילותיי בקפידה, כמה שאני משוכנעת ש"הנה, הפעם הוצאתי מתחת ידי פובליציסטיקה עניינית בלבד", כשאני מביטה עשרה סנטימטרים מתחת לטור שלי, אני רוצה לקחת את דברי בחזרה.