רוצו לקינות

חורבן בית המקדש בתשעה באב חידד ז'אנר מוסיקלי שהיה שייך בעיקר לתחום הפרטי: הקינות. מי שחיבר קינה ארוכה ונוגעת ללב על האסון הלאומי של חורבן בית המקדש הראשון היה ירמיהו, אבל הוא לא היה האחרון.

החורבן הזה הוא רק חלק משרשרת אירועים טרגיים שליוו את העם היהודי. במהלך הדורות, כל אסון הוסיף עוד תו לארסנל המוסיקלי של העצב. קינות נכתבו בעקבות פוגרומים קשים, מסעות הצלב, הרג וגירושים המונים. אחדות אף נכתבו על האסון הגדול שידע העם היהודי בתקופה המודרנית - השואה.

אולם למרות הרפרטואר הגדול, עד היום כמעט לא זכו הקינות לתיעוד מסודר - מה שלא פעם משפיע על אופן אמירתן בבתי כנסת. מעטים האנשים היום שיודעים לקונן ומכירים את המנגינות המתאימות. כדי שאלו לא תאבדנה, הוציא בימים אלה "המרכז לפיוט ושירה אשדוד", יחד עם האוזן השלישית, מארז של דיסק ודיוידי עם 80 פיוטי קינות לתשעה באב. הקינות הוקלטו בסגנון א-קפלה, ללא ליווי מוזיקלי, בהשתתפותו של החזן הרב דוד אדרי ועשרה מתלמידיו.

חשש לעין הרע

"עד היום כמעט שלא הוקלטו קינות. אולי כי אנשים לא אוהבים להכניס את זה הביתה", אומר מוטי מלכא, מנכ"ל המרכז לפיוט ושירה אשדוד ויוזם הפרויקט. "יש גם אנשים שלא נוהגים לקחת הביתה את הספר קינות מחשש לעין הרע ומתוך תקווה שבשנה הבאה כבר לא נצטרך קינות, כי בית המקדש ייבנה.

"גם התדירות שבה משתמשים בקינות היא נמוכה יחסית. בעוד שפיוטים אחרים נאמרים בכל שבת, או אחרים שחוזרים על עצמם בחגים, הקינות נאמרות פעם בשנה ויש הרבה פייטנים ש'נתקעים' ולא זוכרים איך להמשיך. קשה ללמד קינות בקורס כמו שמלמדים פיוטים וחזנות כי אי-אפשר ללמד אדם להיות עצוב, ולכן הדרך שמצאנו היא להקליט ולצלם חזן שמבצע את הקינות. אני חושב שיש צימאון לכך בקרב פייטנים".

"איכה צאן ההריגה"

מאחר שבעם היהודי לא חסרים אסונות, היו לא מעט הזדמנויות לכתיבת קינות - והן כוללות רבים מהאירועים הטרגיים בתולדות העם.

"כל תחינה גובשה בעקבות ארוע קשה שעבר על העם", מסביר מלכא, "המון קינות נכתבו לאחר גירוש ספרד ופורטוגל, או בעקבות רדיפות האינקווזציה. הרב חיים סבתו כתב קינה מדהימה על השואה. מי שמאזין לקינות, גם בלי להכיר או להבין את המילים, מרגיש מיד שקרה פה אסון. זה ניגון עצוב ואני חושב שגם האדם הקר ביותר לא יכול להישאר אדיש אליהן. זה מיד מכניס לאווירה נוגה".

ניגונים מקוריים

ראש המרכז לחקר התרבות היהודית בספרד וארצות האיסלאם באוניברסיטת חיפה, פרופסור יוסף שטרית, מוסיף: "הקינות שאנו אומרים הן המשך לקינות של ירמיהו על חורבן בית המקדש הראשון, למעשה - כל הקינות הן עידכון מתמיד של שירת האבל מאז החורבן.

"חלק מהקינות משותפות לקהילות אשכנז וספרד, ורובן נכתבו במאות השישית והשמינית בארץ ישראל. בהמשך, בכל קהילה נכתבו קינות על-פי האסונות שפקדו אותה. אותי מתמיהה שעל השואה כמעט לא נכתבו קינות, בשעה שעל ארועים פחות טרגיים נכתבו עשרות ואולי מאות קינות. מדובר בניגונים מאוד עצובים, שבניגוד לפיוטים אחרים - שנשענו על השירה האנדלוסית - בקינות, היו ככל הנראה ניגונים יהודים מקוריים".

"ארים על שפיים"

נשיא האקדמיה ללשון עברית, פרופ' משה בר אשר מהאוניברסיטה העברית, מסביר: "יש קינות על אסונות מוקדמים, כמו עשרת הרוגי מלכות, שריפת התלמוד בפריז, פוגרומים, ויש גם על אסונות מאוחרים יותר, כמו רעידת האדמה באגדיר שהתרחשה לפני 41 שנים או על הפוגרומים בפז בתחילת המאה הקודמת. ואולם, למיטב ידעתי, האחרונים נשארו במעגלים מצומצמים ולא נכנסו לריטואל של בתי כנסת".

הקינות, כך מתברר, לא נשארות בתחום המצומצם של תשעה באב, ויש להם, כמו כל ז'אנר אחר, קהל מעריצים. "יש קהל אוהבי קינות", מבהיר בר אשר, "כשהייתי ילד היו תקליטים של בן שושן, ששר קינות שמתארות את סבלותיו של אדם. התקליט הזה נמכר בזמנו ברבבות והושמע בבתי קפה ובתים פרטיים".  

קינות היום?

אוצר המילים של הקינות מתבסס על משפחה סמנטית הקשורה לאסונות כמו שבר, הרס, חורבן, מוות, גלות וכן הלאה. לדעת פרופ' בר אשר, העושר הלשוני העגמומי הזה כבר אינו הולם את מצבו של עם ישראל. "יש בקינות לדעתי היביטים אנאכרוניסטים", הוא מסביר, "קשה מאוד לשיר את הקינות האלה אחרי שקמה מדינת ישראל ויש בה היום כשישה מליון יהודים. העם

היהודי מעולם לא היה בתקופה טובה יותר, ולכן לי יש קושי להמשיך לשיר על חורבן ירושלים והארץ כשברוך ה' המצב השתנה. העם יצא כבר מחורבנו, ולכן יש משהו שקורא תיגר על המשכיות הקינות"

לעומתו, פרופ' שטרית סבור כי "הקינות בהחלט רלוונטיות. כל התרבות היהודית בנויה על זיכרון, והקינה שומרת על זיכרון חי של מה שקרה לנו. בלי זיכרון לא היינו פה היום"