כשהחתונה הופכת למטרה, האהבה נעלמת

זוגות זוגות הם צועדים אל התיבה ואין איש ביניהם שיודע ומבין את לבו של האחר. השקיפות היא עורפית, מבחוץ השלכת היא שמש, ובלב החדרים נאטמים בשעת מלחמה. בחדרי חדרים הם נרקמים, הסודות, המילים, השיחות: "עצרי עכשיו, עצרי מלכת! אל תלכי!" הוא צעק לה "אני רוצה אותך איתי".

• בואו לדבר על חתונות בפייסבוק שלנו
  

"החלטתי לתת לך עוד הזדמנות"

"אני רוצה להינשא לך"

"זה נגמר, זה אבוד"

"תני לי לגעת בך, תני לי לדעת שאת שלי. זה ההרגל את יודעת..."

"אני לא יכול לראות אותך עם אחר"

"אני אוהבת אותך"

"אני שונא אותך "

"אני אוהב אותך"

"אני שונאת אותך"

משפטים על משפטים נערמים, רק זבוב על קיר יודע.

היא בת למשפחה חרדית, היתה בת 19 כשנישאה לו. היא לא אהבה אותו, היא למדה לאהוב. אתמול מלאו לה 30 ולהם 11 שנות נשואים. לא היו שם אף פעם זיקוקי דינור, כבוד והערכה כן.

המטרה: איחוד.

אמצעי: חתונה.

היא הייטקיסטית, הוא רואה חשבון. אחרי 10 שנות נישואים נפרדה דרכם. הוא הגיע לחישוב מדויק שזה הזמן הכי נכון עבורו כלכלית, והילדים כבר מספיק גדולים. האהבה מתה שם, הוא קבר אותה מזמן. היא, סתם נרדמה על ההגה. אתמול קיבלה גט, עמדה על מדרגות הרבנות וחוותה בפעם הראשונה בחייה התקף חרדה.

המטרה: לשרוד.

אמצעים: אזלו.

כשעסוקים חיים שלמים בלשרוד מפסיקים לחיות, מאפשרים לשגרה להפוך למילה גסה, ושוכחים מה היתה הסיבה האמיתית לאיחוד הנפשות. הוא שכח מה יפה באישה שבחר לחיות במחיצתה, והיא שכחה כמה אהבה את הזיק בעיניו. שניהם שכחו שנדרו לאהוב תחת חופת קידושין ואפשרו למציאות ולסטטיסטיקה לנצח גם אותם.

היא העדיפה להישאר לבד ולא להתמודד עם המציאות

ולעומתם, היא בת 16, הוא בן כיתתה. אהבה ראשונה, טוטאלית, חסרת נשימה. "נהיה ביחד עד המוות". אתמול הם חרטו לב כזה סכריני של סרטים על אחד העצים.

אי- שם בגן העדן על פני האדמה היא קיימת, האהבה. זו הילדותית בה אין עבר ואולי גם לא יהיה עתיד, אין שריטות, אין צלקות, הנפש נהנית מתמימות וחוסר ניסיון ומאפשרת לגוף להריח את ריח גן הוורדים ולחלום. הם נושמים את הרגע כאילו היה נשימתם האחרונה, בטוחים שימצאו עצמם עומדים ביחד מקודשים לעד.

המטרה: לאהוב.

כל האמצעים: כשרים.

לו רק נשכיל לשמר את ההתרגשות הצעירה הזו. (צילומים: shutterstock) 

היא גרושה כבר עשור, מזמן הפסיקה לספור שבתות וחגים על גגות של אחרים. מחשבת בכל הזדמנות "כמה זה עולה לה", לא חושבת על פרק ב', תקועה אי - שם בפרק א', לא מצליחה לסגור את הדלת ולהניח אותו באחת ממגירות הנפש שלה.

חבריה הנשואים מתקשרים אליה בארוחות שישי כשהם מעבירים את החמאה אחד לשני ומייעצים לה כמה זה לא בסדר איך שהיא לבד. אתמול היא העדיפה לשבת בחצר ביתה לבד על פני ארוחה נוספת איתם, על פני ארוחה נוספת עם המציאות.

המטרה: לברוח מהמציאות.

האמצעים: התבודדות.

היא בת 39 נושקת ל-40, רווקה ללא ילדים, יפה, מצליחה ושאפתנית. ליבה סגור בבריח. את המפתח מזמן בלע הלוויתן. היא מנויה בכל אתרי ההיכרויות, שואפת לילד, אך אחרי כל השנים לבד לא בטוחה שתוכל לתת לאדם אחר מלבד עצמה. אתמול, כבכל לילה, הלכה לישון במיטתה המסודרת למשעי, מסודרת עד כאב.

המטרה: טיפוח עצמי.

האמצעי: נישואים ל-לבד.

יפה, מטופחת ובודדה עד כאב.  

היא בת 38, יצאה מהארון לפני שנה. עברה לגור עם זוגתה מזה עשר שנים. אתמול הן החליטו להביא ילד לעולם ומתכננות את חתונתן. הוריה ניתקו איתה קשר. הם לא מוכנים לקבל שום דבר אחר ממה שתכננו עבורה עוד בטרם נולדה. לאהוב אותה כפי שהיא זו משימה בלתי אפשרית עבורם. היא העדיפה להפסיק להילחם באמת שלה, ולצאת מהכלא הפנימי שהיתה שרויה בו שנים.

המטרה: לחיות באמת.

האמצעי: נאמנות ל-עצמי.

משקיעה בעצמי, כדי שיהיה לי מה להעניק למערכת היחסים

כשהמטרה היא חתונה, וזוגיות היא רק אמצעי להשגתה, לא נוכל באמת לממש את עצמנו ואת הקשר שיצרנו, כי לאחר שהמטרה תושג נאבד את הקסם שהרגשנו, שייחד אותנו מלכתחילה.

אבל אם נשקיע במי שאנחנו, ונביא למערכת היחסים צבעים רבים ומגוונים, "חתונה" תהיה אחת מנקודות המפגש המשמחות בחיינו המשותפים. וכשנעמוד מתחת לחופה, היא לא תהיה רק הבד המוחזק מעלינו, אלא גם חופת הכוכבים שמעלינו, העוטפת אותנו.

אל תתלו את האושר שלכם באחרים, זה עלול להיגמר ממש רע.

מה זה צבע נוסף? קבלו דוגמה אישית אחת. אם הייתם מחפשים אותי לפני כמה שנים לא הייתם מוצאים. נעלמתי, בעיקר לעצמי. האבסורד הוא שאפילו לא ידעתי את זה עד לרגע בו התרסקתי. בכל זאת, כשאתם מתנפצים לכל עבר זה מורגש. בין הניסיון לאסוף את חלקיי להתאבלות על הזמן שאבד, הבנתי שהאישה שהייתי הלכה לתמיד.

החלטתי שאת האושר והתקוות שלי לא אתלה עוד לייבוש על חבלים של אחרים, כי בכל רגע נתון הם יכולים לשכוח אותי על החבל או לבצע בריחה. הפתרון היחיד היה לבנות משהו שמזכיר אושר בתוכי פנימה. רק אני אוכל להחליט אם לברוח מעצמי או לא לוותר עליי.

התחברו לעצמכם, וגם החופה תחזור להיות סמל של אהבה

בתהליך לא קצר הבנתי שהמצב היחיד בו אני לא מדברת או חופרת הוא כשאני בשקט בתוך עצמי. זה לא קרה הרבה, כי כל שקט עורר בי עוד רעש, אבל לאט ובאדיקות יצרתי לעצמי מעין "רחם" פנימי.

זה לא מדע מדויק שאפשר לי להרגיש שוב "בתוך הרחם" ולהביא את עצמי למרחב בו שקט הוא לא סרט אימה, אלא מודעות ורצון חזק מכל דבר שאי- פעם ידעתי להרגיש טוב בתוכי ועם עצמי.

להצליח לחדש לבן הזוג משהו על עצמנו, גם אם אנחנו יחד הרבה זמן.

למדתי לתרגל התבוננות אישית יומיומית. ואז יום אחד זה קרה, הצלחתי להתחבר לעצמי. מתג פנימי נדלק כשהצלחתי להדליק את האור שלי, אור של אושר פנימי אותו איש לא יוכל לקחת ממני. יש ימים בהירים יותר או פחות, אבל בסופו של יום כשאני עם עצמי, אני לא רוצה לברוח כמו פעם לכל עבר, אני בסדר עם עצמי.

כך "שקט" הופך לצבע נוסף המתווסף למניפת הצבעים שלי. מניפת צבעים קיימת בכל אחד מאיתנו אם רק לא נשכח לתחזק ולהחיות אותה, לא נשכח את עצמנו בתוך קשר ולא נאבד את עצמנו.

תארו לעצמכם כמה מדהים יהיה עבור בן הזוג שלנו לגלות שאנחנו יכולים לחדש לו משהו על עצמנו גם אחרי כמה שנות זוגיות. כמה נפלא יהיה עבורו לעמוד לצידנו כשאנחנו נודרים נדרי אהבה ויודעים שבאנו למעמד הזה אנשים שלמים הפתוחים ללמוד, שלא מפסיקים לטפח ולאהוב את ה-אני שלנו.