למה בישראל החוק אוסר על עזרה לחולה למות?

המתת החסד בשווייץ של עדי טלמור מעלה שוב על סדר היום הציבורי את סוגיית מעמדו וגורלו של החולה הנוטה למות בישראל. החוק הקיים חל רק על החולה הנוטה למות. כהגדרתו הסטטוטורית: חולה הלוקה במחלה חשוכת מרפא שתוחלת חייו אינה עולה על שישה חודשים. חוק זה אינו דן כלל בחולים השרויים בתרדמת, במצב של אובדן הכרה בלתי הפיך או בדימנציה, שאינם עונים על הגדרה זו.

• בואו להתעדכן בסרטונים ותמונות בלעדיות בפייסבוק שלנו
  

להקל כאבים או להמית?

דילמות הטיפול בחולה הנוטה למות מתמקדות בעיקר בחמישה אבות-טיפוס של התנהלות רפואית:

א. טיפול פלייאטיבי להקלת הכאב והסבל, שאינו מיועד למטרות ריפוי ועלול להחיש את מותו של החולה. בעניין זה גישת החוק ליברלית.

ב. הימנעות מטיפול רפואי מאריך חיים (כגון הימנעות מחיבור למנשם).

החוק מאפשר זאת בתנאים ובסייגים מסוימים, אך ההיתר אינו חל על הימנעות מהזנה ומתן נוזלים באמצעים מלאכותיים ואפילו פולשניים.

ג. הפסקת טיפול רפואי רציף מאריך חיים (כגון ניתוק ממנשם). החוק אוסר זאת מכל וכל.

ד. סיוע רפואי להתאבדות (למשל על ידי הנפקת מרשם לחומר קטלני). החוק אוסר גם זאת באופן מוחלט.

ה. המתה ישירה, מכוונת ואקטיבית (למשל על ידי מתן זריקה קטלנית). החוק אוסר זאת לחלוטין.

איסור גורף בישראל

סיוע רפואי ישיר באיבוד עצמי לדעת והמתה רפואית מכוונת ואקטיבית מותרים, באופן כזה או אחר, במקצת ממדינות המערב (הולנד, בלגיה, לוקסמבורג, שוויץ, מדינות אורגון ווושינגטון בארצות הברית). הימנעות מטיפול מאריך חיים או הפסקתו מותרות, עקרונית, בכל מדינות המערב.

האיסור הגורף על הפסקת טיפול רפואי רציף, כגון ניתוק ממנשם כאמור, המוטל בחוק הישראלי (כמו גם הוראות אחרות שלו) מבטא עמדה הלכתית-דתית מקובלת.

עיצובה של מדיניות ציבורית ראויה בחברה פלורליסטית כשלנו מותנית ביכולת לאזן באורח הוגן ויעיל בין ערכים, מסורות, צרכים ואינטרסים של מגזרי אוכלוסייה שונים. אני סבור כי האיסור הגורף הזה אינו נשען על הסכמה חברתית רחבה, לא במישור הערכי ולא בתחום המעשי.

מבחינה זו, חוק חולה הנוטה למות במתכונתו הנוכחית כשל בהצבת גבולות האיזון הנורמטיביים הנאותים. את הגדרת הגבולות והגישה כלפי ההלכה ראוי וצריך לגבש למען החברה והחולים הנואשים.

הכותב הוא דיקן בית הספר למשפטים, המרכז האקדמי כרמל.