למכירה: שיר מקורי, היישר מהמקורות

והימים, ימי אמצע הקיץ. קשים, מתישים וספטמבר הגואל אפילו לא נראה באופק. ופתאום, תשעה באב כמו תמיד, הגיע במפתיע, כמעט ולא הפריע, ורק על הפריים טיים השפיע. ובמילותיו של בני הבכור: "אוף עם התשעה באב הזה! למה פתאום הכל עצוב בטלוויזיה?". ניסיתי למלמל משהו על חורבן המקדש, הקץ לבית שני והחשיבות ההיסטורית של היום הזה עבור כולנו ונעניתי רק במבט של "באיזו שפה אתה מדבר". ובצדק, מה לי כי אלין על הילד, אם האסוציאציה המיידית שמתעוררת אצלי למשמע התאריך היא "רגע, אז אין היום בתי קפה?"

ולא רק אצלי. הציבור החילוני מתייחס לתשעה באב כאל עוד צום שנחסך מאיתנו, או תירוץ טוב לדתיים בצבא שלא להגיע למסדר בוקר. עובדה תמוהה למדי, אם נזכור שמדובר בתאריך שמשמעותו העיקרית היא לא פחות לאומית מדתית. ציון דרך שבסופו של דבר משפיע על כל יהודי, גם כזה שלא מאמין באלוהים.

הכותל המערבי בתשעה באב (צילום: ישראל ברדוגו) 

אבל תשעה באב הוא רק סימפטום של משהו רחב בהרבה: הדרך שבה התרבות החילונית מתעלמת כמעט לגמרי מההיסטוריה והתרבות היהודית - בייחוד הקדומה - היות שהיא מתייגת אותן מיד במגירת ה"דת", באופן מטופש ומטריד, כאילו שלא מדובר בהיסטוריה של כולנו. עושה רושם שהעניין הזה רק מחריף עם השנים, למרות ההתקרבות ההולכת וגוברת של ציבורים גדולים ליהדות. ואולי דווקא אותה התקרבות היא שמרתיעה את החילונים עוד יותר.

חישבו על זה רגע: כמה אפוסים תנ"כיים ראיתם בקולנוע הישראלי? כמעט אף אחד. "זוהי סדום" הוא יציאה חריגה, אבל גם שם התנ"ך שימש בעיקר כתפאורה, ולא כנושא מהותי. גם הספרות העברית, שפעם הייתה גדושה ברומנים דוגמת "מלך בשר ודם" של משה שמיר (על המלך אלכסנדר ינאי), "אהבת דוד" של יורם קניוק ואפילו "עשו" של מאיר שלו, הלכה והתרחקה מהמקורות. שלא לדבר על המוזיקה. אבל אנחנו כאן בדיוק בשביל זה: לדבר, והרבה.

ג'וזי כץ. סוג של שערורייה עם יחזקאל (צילום: יעקב סער, לע"מ) 

דווקא בעשורים הראשונים של מוזיקת הפופ הישראלית, התנ"ך שימש כחומר גלם שכיח בהחלט. השימוש בו בלשון עכשווית וארצית נתפס כהתרסה של הדור הצעיר והצברי, כנגד הוותיקים השמרנים. לא פלא שיחזקאל, "בומבה של נביא" בגרסת החלונות הגבוהים (מילים: חיים חפר), עורר סוג של שערוריה בסוף שנות ה-60.

בעשור הבא, אולי ברוח השיבה לשטחי האבות והשמלות התנ"כיות של משכית, הגיעה התופעה לשיא. כמעט כל גיבור תנ"כי זכה לשיר (נוח, בזכות מתי כספי ושוקולד מנטה מסטיק; לאה, עם צביקה פיק; גוליית עם כוורת; דוד המלך ומימיו עם הגשש החיוור; אבשלום עם מוטי פליישר; אוריה, עם שולה חן; אפילו איזבל זכתה לתהילה, תודות לעקיבא נוף. ועוד ועוד). בטח לא ידעתם, אבל בשנות ה-70 נברא אפילו פסטיבל חדש, בשם "שיר השירים לספר הספרים", שהיה חילוני לגמרי ברוחו.

"איזבל" של עקיבא נוף. זהו את הדוגמנית הצעירה שבקליפ

אבל הפסטיבל לא האריך ימים וכך גם התופעה. מראשית שנות ה-80, הקשר בין התנ"ך למוזיקה הפופולרית בארץ הלך והתרופף. אולי מפני שספר הספרים נוכס בידי גוש הימין, ומרבית היוצרים הגיעו מהשמאל. ואולי מפני שהרוק הישראלי, שהלך והתחזק (במובן המקורי של המילה), תפס את השימוש במקרא כמגמה ארכאית, והעדיף לשאוב השראה מאנגליה ומארצות הברית.

עלמה זהר ויענק'לה רוטבליט. שואבים מהמקורות (צילום: אלכס קולמויסקי) 

אחד הבודדים שהקפידו לשמר את הקשר לטקסט המקראי היה יענק'לה רוטבליט, שהשורות שלו תמיד מטיילות בנופי התנ"ך, ובייחוד אלו של "רואים רחוק רואים שקוף". "בנאדם כסנה מול השמים, בו בוערת אש". הכי מתבקש, הכי עכשווי והכי מקורי. יענו, מהמקורות. אולי זה לא מקרי שגם בתו החורגת של רוטבליט, עלמה זהר, שרה בשיא הטבעיות על גלויה מ"גלות בבל השנייה". גם אהוד בנאי תרם (ועדיין תורם) את חלקו, עם להיטים כמו "עגל הזהב" ו"דוד ושאול".

אבל באופן כללי, אפשר לקבוע - אפרופו הבנאים - שלמרות ההתקרבות של מוזיקאים

 ישראלים רבים לדת בעשור האחרון, קשה להצביע על שינוי משמעותי במגמה. כלומר – אין עדיין הרבה שירים חילוניים ברוחם, ששואבים השראה משפה או מתכנים מקראיים. מהעבר השני, יש הרבה הרבה יותר שירים נושאי תכנים דתיים, בגלל הנחשול של מוזיקאים שחזרו בתשובה, לצד שיבה לפייטנים מימי הביניים. ברי סחרוף, למשל, חתום על אלבום שלם משירי אבן גבירול, אבל קשה לדמיין אותו מחבר שיר מקורי סביב סיפור מהמקרא.

ובכל זאת, לריחוק הזה יש חריג אחד: עידן השאנטי הקצר, שפקד אותנו בסוף שנות ה-90, הפך את החיבור לכל סוג של רוחניקיות - ובכלל זה גם יהדות - ללגיטימי עבור חילונים למהדרין. דבר שהתבטא גם בטקסטים של הרכבים כמו שבע ואפילו שוטי הנבואה. אם תחפשו סגירת מעגל, תוכלו למצוא אותה בחידוש של להקת שבע ל"שיר מספר 8", במקור של אריק איינשטיין, שכתב יענק'לה רוטבליט, ועמוס בביטויים משיר השירים ("יונתי, תמתי, חמדתי").

עידן רייכל ב"הנך יפה"