מוכרים אותי

בשבועות האחרונים יש תחושה שכל הכדורגל מכור. בטורקיה, ביוון ובקוריאה נעצרים עשרות שחקנים, מאמנים, בעלי קבוצות ושופטים. חלקם נשלחים לכלא. נדמה שכבר אי אפשר להאמין לאף אחד: פתאום כל משחק חשוד בכך שהסתיים לפי תסריט כתוב מראש רק כדי לעשות עליו קופה.

אני לא יודע מה יצא בסוף מכל "הכדור המרכזי" הזה, אבל ברור שגם ישראל שוחה באורגיית השחיתות הבינלאומית שמאיימת להרוס את המשחק הכי יפה בעולם. ולא שאני נאיבי; מכירות משחקים היו בכדורגל כמעט מיומו הראשון, ופרשיות כאלה ואחרות התפוצצו בעבר בכל מקום. לא רק בבולגריה, אלא גם באנגליה. אלא שהתדירות גברה, וגם העוצמה וההיקפים. מאז שהאינטרנט השתלט לנו על החיים, ומאז שאנשי ההימורים פועלים אונליין, הכל נכנס לסחרור מטורף.

החבר'ה הטובים מפתח תקווה שומרים בינתיים על שתיקה, וקשה להאמין שהם יחשפו את מה שבמשטרה חושדים שהם יודעים. אבל יש מי שפתחו את הפה וחשפו את שיטות העבודה שלהם, גם אם במקומות די רחוקים ממלאבס.

המקרה המוזר של נבחרת טוגו

ערב אחד, ממש לא מזמן, התקשרו אלי מהעבודה וביקשו שאגיע לאולפן כדי לשדר את המשחק בין ניגריה לארגנטינה. בדרך כלל אני שמח לקבל טלפון כזה, רק שהפעם לא ממש התלהבתי. ידעתי שהנבחרת ששלחה ארגנטינה לאבוג'ה - עיר הבירה של ניגריה, ותודו שלא ידעתם - היא אוסף שחקנים שהתקבצו מכל רחבי אירופה, שכל קשר בינם לבין הקופה אמריקה מקרי בהחלט. אבל עבודה היא עבודה, אתם יודעים. אז התייצבתי, וכך גם אלי אוחנה שפירשן לצידי. ומה שראינו במהלך 90 הדקות ההן היה פשוט שערורייה.

ניגריה, בלי להתאמץ יותר מדי, עשתה 0:4 על חבורת המתחזים שלבשו את חולצות התכלת־לבן המפורסמות. זה היה סתם מביש, אבל הסיפור האמיתי - הטוויסט שאף אחד לא היה מוכן אליו - הגיע לקראת סוף המשחק. אוחנה ואני הערכנו שהשופט לא יוסיף יותר מדקה או שתיים; בכל זאת משחק ידידות, 0:4, הכל גמור. כשהשלט האלקטרוני הונף ועליו הופיעה הספרה 5, נכנסנו שנינו להלם קטן: חמש דקות תוספת זמן? על מה ולמה?

תוך כמה רגעים הפכה התדהמה לצחוק. השופט, אחד איברהים שייבו מניז'ר, התעלם מהשלט ונתן למשחק להמשיך. שש דקות, שבע, שמונה. זה הריח ביזארי יותר ויותר, והפך לחשוד בדקה ה־98 - כשאדון שייבו פסק פנדל לארגנטינה אחרי שכדור תועה ברחבה פגע ברגל של מגן ניגרי. ברגל. אפילו לא קרוב ליד. רק אחרי שמאורו בוסלי הבקיע, סיים סוף סוף השופט את הקרקס. זה היה בדקה ה־99.

אוחנה, אחד שעבר כמה משחקי כדורגל בחייו, אמר לי: "אף פעם לא ראיתי דבר כזה. זה הזוי". עניתי לו שההסבר למה שראינו יכול להיות אחד בלבד: מישהו שילם לשופט.

לא עברו 24 שעות, והתחושות שלי התחזקו כשפיפ"א הודיעה כי היא מתכוונת לחקור את המקרה. ההחלטה התקבלה לא רק בעקבות האירועים הלא סבירים שהיו במשחק עצמו, אלא גם בגלל מה שקרה באותו זמן בסוכנויות ובאתרים שעורכים הימורים בזמן אמת, במהלך המשחקים. מתיו בנהאם מאתר ההימורים "סמארט אודס" העיד ש"כבר בתחילת המשחק היתה תנועה גבוהה במיוחד של הימורים. כשזה הגיע לדקה ה־86, יחס ההימורים על כך שיהיו חמישה שערים במשחק (4.5 אובר) היה מטורף. השוּק בעצם אמר שלא יהיו עוד גולים במשחק הזה. אני מעריך שכדי להגיע ליחס כזה היה צריך להשקיע מאות אלפי פאונדים, אולי אפילו מיליון". 

כשבפיפ"א בדקו מי זה בדיוק השופט איברהים שייבו, התברר שהוא כבר היה מעורב במשחק שנקשרו מעליו עננים של חשדות. האירוע הקודם היה ב־7 בספטמבר 2010, כשנבחרת בחריין אירחה את נבחרת טוגו. עמנואל אדבאיור היה עסוק ולא הגיע, אבל טוגו שיחקה כזכור במונדיאל בגרמניה ב־2006, והיא נבחרת בעלת מוניטין. בקיצור, זה היה אמור להיות משחק ידידות רציני. אבל בדיעבד, מילת המפתח כאן היא "אמור".

כל מי שנכח באיצטדיון באותו יום סיפר על דברים מוזרים שקרו שם. בתור התחלה, לאנשי התקשורת המעטים שנכחו במשחק לא הוגשו רשימות עם ההרכבים. כשהעיתונאים התעקשו, אחד מאנשי המשלחת הטוגולזית שירבט כמה שמות על נייר. וזה לא נגמר בתקלות מינהלה: עברו רק כמה דקות מפתיחת המשחק, והטוגולזים נראו כאילו הם בחופשת קיץ. לא היה להם כוח לרוץ, שלא לדבר על למסור או לבעוט. מדי כמה דקות נעצר המשחק כששחקן התגלגל על הדשא וביים פציעה, ואיפשר לחברים שלו לנוח ולשאוף אוויר. לקראת הסיום הם בקושי עמדו על הרגליים. בחריין הבקיעה שמונה שערים, ואיברהים שייבו פסל חמישה מהם בטענות נבדל שרובן היו חסרות שחר.

השיא של הסיפור הזה התרחש דווקא למחרת: התאחדות הכדורגל של טוגו הודיעה שמעולם לא שלחה את הנבחרת הלאומית שלה לבחריין. איך זה קרה? פשוט מאוד, פשוט מדי. בחקירה שקיימה ההתאחדות התברר שהמאמן הלאומי של טוגו לשעבר, צ'נילה באנה, פיברק נבחרת: אסף כמה שחקנים אלמונים, העלה אותם על מטוס והגיע לבחריין. צד אחר בעסקה היה זה של מארגן המשחק, ווילסון ראג' פרומאל, אזרח סינגפור עם רזומה מפואר בתעשיית השחיתות בכדורגל הבינלאומי. תכף נדבר עליו קצת יותר, רק נגיד שמכאן מתחיל הסיפור להסתעף - בחשיפה ראשונה של קצה הקרחון בתעשייה שמייצרת לפי ההערכות 90 מיליארד דולר בשנה. לדברי כריס איטון, האדם שפיפ"א הציבה בראש הגוף שאמור להילחם בתופעה, זה פחות או יותר הסכום שמתגלגל גם בהימורי הכדורגל החוקיים.

המקרה העוד יותר מוזר של הליגה הפינית

ביולי 2010 נחת ווילסון ראג' פרומאל בלונדון, ושכר דירה מפוארת לא רחוק מאיצטדיון וומבלי. הגבר בן ה־45 הציג את עצמו כרג'מוהאן צ'ליה, איש עסקים רציני ומכובד מסינגפור, ונשמע אמין לגמרי. הוא לא סיפר לבעל הדירה שנמלט ממדינתו, שם היה אמור לעמוד למשפט על ניסיון לדרוס שוטר. התיק שלו במשטרת סינגפור מגלה שמאז 1983 הוא הואשם ב־13 עבירות כולל שוד, תקיפה, זיוף, וכמובן קניית משחקי כדורגל.

לראשונה נשלח פרומאל לכלא ב־1995, באשמה ששילם 3,000 דולר לקפטן בקבוצה בליגה של סינגפור כדי שתפסיד במשחק. לפני 11 שנים הוא נמצא אשם בתקיפת שחקן כדי שלא יופיע למשחק, ובכך יחבל בסיכוי הקבוצה שלו לנצח. אבל זה רק כסף קטן ומקומי לעומת מה שעשה האיש בשנתיים האחרונות, כשנכנס לזירה העולמית.

עוד לפני שהטיס נבחרת מזויפת מטוגו למשחק ידידות בבחריין, פרומאל כבר עבד חזק מאוד ביבשת אפריקה. בדצמבר 2009 הוא יצר קשרים בהתאחדות של זימבאבווה ואירגן לנבחרת הלאומית שלושה משחקי ידידות בסוריה, תאילנד ומלזיה. נבחרת זימבאבווה טובה יותר משלוש היריבות שלה לפי דירוג פיפ"א, אבל כמה יפתיע אתכם לשמוע שהיא הובסה בכל המשחקים - 3:0 לתאילנד ולמלזיה, ו־6:0 לסוריה?

במשחק בקואלה לומפור מול מלזיה ישב פרומאל על הספסל של זימבאבווה, לצד המאמן, והעביר הוראות לשחקני הנבחרת. רק שזאת לא היתה באמת נבחרת זימבאבווה, אלא קבוצת הליגה מונומוטאפה יונייטד. חקירה בנושא העלתה כי הנרייטה רושווייה, שהיתה אז מנכ"לית ההתאחדות הזימבאבווית, קיבלה מהסינגפורי דמי טיפול נאים כדי שתאשר את הנסיעה, וגם תספק לשחקנים את המדים הרשמיים של הנבחרת. בהמשך החקירה הודו השחקנים שקיבלו 500־1,500 דולר כדי להפסיד במתכוון, ושבהפסקות המשחקים הורו להם באיזו תוצאה בדיוק צריך המשחק להסתיים. במשחק עם מלזיה, כך סיפרו, פרומאל התחרפן וצעק עליהם: "הייתם צריכים להפסיד רק 1:0! בגללכם הפסדתי מיליונים!".

הפסיד או לא, נראה שהפעילות הענפה ביותר של ראג' פרומאל היתה דווקא בפינלנד, שם הוא עומד למשפט בימים אלה ממש. יחד עם עוד תשעה כדורגלנים פינים הוא נאשם בפרשה ששיבשה באופן דרמטי את פעילות הכדורגל במדינה הסקנדינבית, ופגעה קשות במוניטין של הליגה המקומית. הסיפור התפוצץ ב־25 בפברואר 2011, כשפרומאל נעצר בשדה התעופה בהלסינקי בדרכו לעלות על טיסה ללונדון עם דרכון מזויף. בשבועות האחרונים, לקראת פתיחת המשפט, חשפה המשטרה המקומית פרטים ופרוטוקולים מהחקירה. עולה מהם עובדה מדהימה: בסכומי כסף די קטנים אפשר לקנות היום לא רק משחקים אלא קבוצות שלמות, ולעשות מיליונים בהימורים חוקיים ואחרים. 

פרומאל, ולצידו שחקנים שקנה, בבית הדין הפיני בעיר רובאניימי

צילום: אימג' בנק / Getty Images

הרעיון הכללי הוא לאתר חוליה חלשה ולנצל אותה. לכן נבחרה במקרה הזה דווקא הליגה השולית של פינלנד, שהשכר הממוצע בה לשחקן הוא כ־2,000 יורו לחודש. עוד יתרון גדול בליגה הפינית הוא שהמשחקים שלה מתקיימים בקיץ, כשבליגות הגדולות והבכירות באירופה יש פגרה. למהמרים הקבועים אין ברירה, וכשאי אפשר להמר על משחקים באנגליה, ספרד או איטליה, הם ילכו על הליגות המעטות שכן פעילות בין יוני לאוגוסט. ככה נסע פרומאל עד חבל לפלנד בצפון פינלנד, והגיע לעיר רובאניימי. בדרך כלל מזכירים אותה בהקשר של סנטה קלאוס או הזוהר הצפוני, בטח לא כדורגל, אבל יש בה קבוצה, רק בלי הרבה הצלחות ובלי הרבה קהל.

התקציב של רובאניימי זעום, והיא מתנהלת מהיד אל הפה. אידיאלי מבחינת פרומאל, שיצר קשר עם אחד מראשי הקבוצה והציע לארגן לו שחקני חיזוק זרים בסכומים מצחיקים. לא היה צריך יותר מזה: רובאניימי החתימה שבעה שחקנים מזמביה ושניים מגיאורגיה, כולם בהמלצת איש העסקים מסינגפור. חקירת המשטרה חשפה שהתשעה קיבלו במהלך העונה שעברה סכומים שנעו בין 11 ל־50 אלף יורו כל אחד, כלומר יותר מכפול מהשכר שלהם בקבוצה.

בחקירתו סיפר פרומאל שהשחקנים שלו היו אמורים להשפיע על תוצאות של 11 משחקים שונים, אבל הצליחו לעשות את זה רק בארבעה. "בדרך כלל הרווחים מהימורים על משחק אחד נעים בין חצי מיליון למיליון וחצי יורו, אחרי מיסים", העיד הסינגפורי. לא צריך להיות מבריק כדי לחשב שהרוווחים מצוינים ביחס להשקעה, גם כשרק ארבעה מתוך 11 משחקים נגמרים כמתוכנן.

את הכסף נהג פרומאל לשלם לשחקנים במזומן, אצלם בבית או אפילו בשירותים של האיצטדיון, וסיפר שהיו להם סימנים מוסכמים. במשחק של רובאניימי נגד יארו, למשל, סוכם שיקבלו 80 אלף יורו אם יפסידו בהפרש של שלושה שערים. "הייתי יושב במקום בולט ביציע", הסביר פרומאל לחוקריו. "אם חבשתי כובע על הראש, זה היה סימן שיש תנועת הימורים על המשחק. אם הסרתי את הכובע, זה היה סימן שאין יותר הימורים".

פרומאל המשיך לזמר בחקירה וחשף את פעולת המערכת כולה. לדבריו הוא רק אחד משישה "בעלי מניות" בסינדיקט שמרכזו בסינגפור, וחבריו נמצאים גם בקרואטיה, בולגריה, סלובניה והונגריה. "הסינדיקט מופעל וממומן מסינגפור ומשקיע כספים בהימורים בעיקר בליגה הסינית", העיד המוח. "אבל מאז 2008 הוא היטה תוצאות של עשרות משחקי כדורגל בכל העולם - באירופה, אפריקה, אמריקה והמזרח התיכון. הרווח הכולל אחרי ההוצאות הוא בין חמישה לשישה מיליון יורו".

המקרה הבלתי אפשרי של הטורניר הטורקי

הסינדיקט פועל באופן מסודר. בין השאר מועסקים בו אנשי לוגיסטיקה שתפקידם להעביר את המזומנים מסינגפור למקומות שונים בעולם, לסדר טיסות ובתי מלון לשופטים וכיוצא באלה, ואחרים שעוסקים בצד המקצועי - למשל, שני סינגפורים שהצטרפו לאחרונה קיבלו את הג'וב של ארגון משחקי ידידות ברחבי העולם. לגבי עצמו העיד פרומאל כי "הג'וב שלי הוא לארגן משחקים וטורנירים, ולפתח רעיונות חדשים שקשורים לקניית משחקים. אני צריך ליצור קשר עם התאחדויות כדורגל ואנשים חשובים נוספים, כאלה שיש להם מעמד מיוחד בפיפ"א, שופטים ושחקנים".

ראג' פרומאל מודע לכך שחייו בסכנה מאז שפתח את הפה וחשף את הסינדיקט והאנשים הפועלים בו. כרגע נראה שעדיף לו להגיע לכלא כמה שיותר מהר; לחוקריו הוא סיפר שכמה מחבריו שנעצרו בשנה שעברה בקרואטיה יושבים עכשיו בכלא, ועדיין נחשבים לבעלי מניות ומקבלים את חלקם בשלל. בינתיים בפינלנד מחכים למשפט שבעת הכדורגלנים מזמביה והשניים מגיאורגיה, אם כי ברור שהם רק פיונים קטנים בתמונה הגדולה. פרומאל מצידו חשוד שהפעיל מהלכים בכדורגל הפיני עוד לפני פרשת רובאניימי.

טאמפרה יונייטד הוא מועדון פיני צעיר שנוסד ב־1998. בשנותיו הקצרות הוא הצליח אמנם לזכות בשלוש אליפויות, אלא שתארים כאלה לא מבטיחים יציבות כלכלית בכדורגל הפיני. לפני כשנה, כשהמצב הפיננסי היה קשה, הסכימו ראשי המועדון לקבל הלוואה של 300 אלף יורו מחברה בשם "אקסקלוסיב ספורטס בע"מ". מיקום החברה? סינגפור כמובן; אחד הבעלים? ווילסון ראג' פרומאל.

בהסכם בין "אקסקלוסיב ספורטס" לטאמפרה נקבע שהחברה תשלח לקבוצה שחקנים שיצברו בה ניסיון, וכשאלה יימכרו לליגות בכירות יותר תהיה חלוקת רווחים. ההתאחדות הפינית לא אישרה לקבוצה לחתום על החוזה כי חשדה

 שמדובר בעסקה מפוקפקת, ויעצה לראשי טאמפרה לרדת מהסיפור; החוזה לא נחתם באופן רשמי, אבל הקבוצה הסכימה לקבל בחשאי את מה שתואר מאוחר יותר כ"דמי שיווק" מהחברה הסינגפורית.

כשהפרטים נחשפו החליטה ההתאחדות להגיב בחריפות, והשעתה את טאמפרה יונייטד מכל פעילות. הליגה הפינית, שבמקור היתה צריכה להיפתח עם 14 קבוצות, נשארה עם 12 בלבד. טאמפרה נעדרה ממנה, וכמוה גם א"ס אואלו, עוד קבוצה ששחקנים שלה היו מעורבים במכירת משחקים ונענשה בהורדת ליגה. לרובאניימי אושר להשתתף בליגה רק אחרי שביטלה את החוזים של תשעת השחקנים החשודים במעורבות בהטיית המשחקים.

משרד החקירות הלאומי של פינלנד מעריך שמאז 2008, יותר מ־30 משחקים שבהם היו מעורבות שלוש קבוצות חשודים כמכורים. הפעם הראשונה שפינלנד עלתה על מפת מכירות המשחקים היתה בטרום עידן פרומאל, כשאיש עסקים סיני בשם יה זאיון הגיע ב־2005 לעיר הקטנה ואנטה ורכש את הקבוצה המקומית אליאנסי. הוא מינה את חברו הבלגי אוליבר סוראי למנכ"ל, שבתורו החתים שישה שחקנים חדשים ומאמן, כולם מבלגיה. המשחק הראשון של אליאנסי החדשה היה מול האקה, והסתיים בתבוסה 8:0. בהמשך התברר כי יה זאיון הרוויח סכומים מטורפים מהימורים שנעשו בסין על המשחק, משהו בשכונה של שישה מיליון יורו.

בסיום העונה ההיא נעלם "מיסטר יה". המנכ"ל סוראי לעומתו נעצר בבלגיה, ובהמשך שוחרר מחוסר הוכחות. זאת למרות שהוא והסיני עבדו בשיטה דומה גם בבלגיה, לפני שעברו לפינלנד. השניים היו מזהים קבוצות במצוקה כלכלית, משקיעים כמה מאות אלפי יורו כדי להוכיח רצינות, ואז דואגים שהמשחקים יסתיימו בתוצאות הרצויות להם. הרווחים מההימורים בסין היו אסטרונומיים.

אבל בואו נחזור קצת לאזורנו, שגם בו לא חסרים סיפורים. למשל מה שאירע ב־9 בפברואר באנטליה, עיר הנופש הטורקית שאירחה אז שני משחקי ידידות בינלאומיים: בוליביה מול לטביה, ובולגריה נגד אסטוניה. באופן טבעי המשחקים לא עניינו כלב מת, והאיצטדיון היה ריק כמעט לחלוטין. מה שכן, בשני המשחקים

 הובקעו שבעה שערים. לטביה ניצחה את בוליביה 1:2, והמשחק השני הסתיים ב־2:2. איפה פה הבעיה? כל שבעת השערים הובקעו בפנדלים. עכשיו בואו נתרגם את זה לליין: הסיכוי שבשני משחקים עוקבים יובקעו שבעה פנדלים רצופים הוא אחד למיליון וחצי. תחשבו לבד איזו קופה עשה מי שידע מראש איך יסתיימו השניים האלה.

תחקיר שנערך בעקבות המשחקים בטורקיה העלה כי המארגנת היתה חברה בשם "פוטי מדיה אינטרנשיונל" שיושבת בלונדון, ונמצאת בבעלות אנטוני סנטיה ראג', אזרח סינגפור. פוטי מדיה אינטרנשיונל שילמה 30 אלף יורו לכל אחת מארבע הנבחרות ששיחקו באנטליה, ודאגה לכל הוצאות הטיסה, הלינה וההזנה. ראשי הנבחרות נדהמו כשקיבלו את התשלום במזומן. הם גם לא הבינו איך תחזיר החברה את ההוצאות של ארגון הטורניר, כ־300 אלף יורו, כשהמשחקים לא שודרו בטלוויזיה, כמעט לא נמכרו כרטיסים ולא היתה שום פעילות שיווקית. נו, עכשיו הם כבר בטח מבינים.

סאנטיה ראג' טען שהחברה שלו לקחה בחשבון את ההפסדים הכספיים, כי זה היה מבחינתה ניסיון ראשון להיכנס לעסקי הכדורגל. אבל מה שעורר את החשד הגדול ביותר בקשר לאירוע כולו היה השופטים. עד ליום המשחקים איש לא ידע את זהותם, והחברה המארגנת טענה שהם יגיעו מקרואטיה ומבולגריה. בסוף הגיעו שישה שופטים, מהונגריה ומבוסניה; בירור בהתאחדויות של הונגריה ובוסניה העלה כי איש לא שמע עליהם מעולם.

ובקרוב: המקרה הבא

בניגוד למה שמקובל לחשוב, לא אירופה ולא אמריקה אלא המזרח הרחוק הוא האזור שבו מושקע הכי הרבה כסף בהימורי ספורט. כדורגל, מרוצי סוסים, קריקט, כמעט כל דבר. שוק הימורי הספורט החוקי והלא־חוקי במזרח הרחוק מוערך ב־800 מיליארד דולר בשנה; לשם השוואה, שוק ההימורים החוקי בבריטניה מגלגל כ־138 מיליארד דולר בשנה.

הטורניר באנטליה עורר את תשומת הלב הגלובלית למה שמתרחש בכדורגל העולמי, וכיום כבר מבינים כולם איך זה עובד. אנשי הסינדיקט בסינגפור סוגרים את תוצאות המשחקים ואז מהמרים במאות תחנות ואתרי הימורים - בסין, מלזיה, סינגפור, הפיליפינים ותאילנד - על סכומים לא גדולים של של 2,500 עד 5,000 דולר. הם כמעט לא מהמרים על סתם תוצאות, אלא על מספר השערים שיובקעו (אובר/ אנדר). וזהו, זה מספיק.

תעשיית הטיות המשחקים בסינגפור היא בוודאי החזקה והמסוכנת ביותר כיום לכדורגל העולמי, והחשש הוא שאנשיה יצליחו להשפיע גם על משחקים בליגת האלופות, ביורו ובמונדיאל. מי יודע, אולי הם כבר הצליחו לעשות את זה בעבר. בינתיים נחשפות בזו אחר זו פרשיות של מכירות משחקים ושחיתויות אחרות באיטליה, בולגריה, רוסיה וגרמניה; העולם התחתון הבין את פוטנציאל הרווח העצום שטמון בכדורגל, ועד כמה פשוט להביא בו מכה. לא צריך להרוג אף אחד, לא צריך להתעסק בסמים. דרושים רק יוזמה ומעט כסף להשקעה. ולא ייאמן, אבל גם בישראל כבר עלו על השיטה.