הכיבוש הוא חלק מהבעיה החברתית

המחאה החברתית הנוכחית היא התפתחות שכמעט איש לא חזה, ובגלל אופייה והיקפה חסר התקדים, נדמה שאף אחד לא יכול לצפות לאיזה כיוון בדיוק תתפתח, ומה יהיו השלכותיה ארוכות הטווח. אנו עדים לשעת חסד היסטורית, שאלו מאיתנו שבמשך שנים התריעו על שחיקת מדינת הרווחה נרגשים ממנה: לראשונה זה זה זמן רב נושאים אלו נמצאים בכותרות, לראשונה נפקחו העיניים.

יש המבקרים את העובדה שהמחאה זוכה לתמיכה ולתהודה עכשיו, מהסוג שלא זכתה לו כאשר דובר במאבק של מעמדות נמוכים באמת, ואוכלוסיות מוחלשות מאוד, ומזרחיות בייחוד, כמו במקרה של כיכר הלחם, ויקי קנפו ומאבקים נוספים. במובן זה חייבים להודות שנקודת השבר התרחשה כאשר מעמד הביניים הבין שהמדיניות הניאו-ליברלית פוגעת בו.

עוד בערוץ הדעות:

רוטשילד, אל תהרסו את המאבק / איציק אלרוב, יוזם מחאת הקוטג'

אוכלת סושי, מעשנת נרגילה  / אודליה לאהג'ני

רוצים שמאל רדיקלי? שכנעו בקלפי  / שאול רוזנפלד

היה צריך שזה יקרה כדי שיתפתח מאבק שמוציא מאות אלפי אנשים לרחוב. המבחן הוא האם המאבק הזה יגרום לתודעה חברתית וסולידריות בקרב מובילי ומשתתפי המאבק, כזו שתחצה מעמדות ושייכות אתנית ולאומית: בשטח יש כבר סימנים לסולידריות כזו, אך נשארת השאלה האם מאות האלפים שיצאו לרחובות יזעקו גם אל מול גזרות שפוגעות באוכלוסיות העניות אך לא בהן? 

אף כי עיקר הבעיה היא מדיניות כלכלית ניאו-ליברלית שמבקשת להקטין את ההוצאה הציבורית ולהקטין את האחריות של המדינה כלפי האזרח, הרי שאם רוצים לדבר על שינוי סדרי עדיפויות, אי אפשר להתעלם מסוגיית הקצאת המשאבים להתנחלויות. חובה לומר גם את הדברים הבאים: הנישול העמוק שמלווה את הכיבוש (כמו גם את אפלייתם של הפלסטינים אזרחי ישראל) כולל פגיעות עמוקות בצדק חברתי.

לאלו מאיתנו שרואים את המאבק כמאבק למשטר סוציאל-דמוקרטי, ברור גם שאין סוציאל-דמוקרטיה בלי דמוקרטיה, ושהכיבוש מעקר את הדמוקרטיה מיסודה. פיצול בין הנושא הכלכלי והנושא המדיני הוא מלאכותי ובלתי-אפשרי. ואולי שעת החסד ההיסטורית הזו בה האזרחים מתעוררים נגד העובדה שהממשלה לא פועלת למענם, עשויה גם לפקוח את עיני האזרחים לכך שגם בכל הנוגע למדיניות החוץ והביטחון, הממשלה אינה פועלת למענם: שהיא לא פועלת באמת למען שלום ולמען מניעת מלחמה. שהביטחון שהיא טוענת שהיא פועלת בשמו אינו הביטחון שלנו.

מאבק פוליטי

אולי שעת החסד הזו היא הזדמנות להביא לסיום העובדה בה ההתלכדות סביב ה"מצב" שאמור לאחד את כולנו בשם הגורל המשותף, תוך יצירת עיוורון לאי-השוויון ההולך וגדל בתוך אזרחי המדינה ולכך שה"גורל" לא משותף בין מי שיש לו ומי שאין לו, מאפשרת לקבל את גזירת הגורל הכלכליות.

האם המאבק יצליח להביא לשינוי מדיניות משמעותי בתחום החברתי-כלכלי? קשה להאמין שאפשר יהיה לראות שינוי כזה מהממשלה הנוכחית, וקשה לדעת האם יהיה אפשר לתרגם את המאבק לשינוי פוליטי משמעותי. המפלגות שעסקו יותר מאחרות בנושאי רווחה מזוהות כמפלגות שמאל, שמי שמפריד בין ה"חברתי" וה"פוליטי" עלול להירתע מלתמוך בהן. 

חשוב לייצר תודעה לגבי הפוליטיות של המאבק, שכן בלי ההבנה הזו, אנו עלולים לגלות שמה שהיה הוא שיהיה. נכון שהאנרגיות הכה רבות וחסרות התקדים שמתרחשות עתה גורמות לחשוב שאין סיכוי שזה יקרה, שדברים משתנים אל מול עיננו ושהסדר החברתי לא יוכל להמשיך להיות כשהיה, אבל האתגר הגדול של תרגום לשינוי פוליטי אמיתי עוד לפנינו.

כדי שיצליח, המאבק הזה חייב להיתרגם לדרישה בלתי מתפשרת לשינוי מדיניות חברתית בתחומים רבים, ונטישת הצעידה בכיוון הניאו-ליברלי בו הופרטו שירותים חברתיים, ונהיו תלויים יותר ויותר ביכולת לשלם עבורם, מה שהפך אותם למצרך במקום לזכות, והדבר נכון לתחומים רבים כמו חינוך, דיור ובריאות. אכן, המילה מהפכה ראויה ורלוונטית כאן.

הכותב הוא פרופ' למשפטים באוניברסיטת תל-אביב

גולשים מוזמנים להציע טורים בנושא המאבק החברתי: opinions@y-i.co.i