די להתבכיין, קחו אחריות על החיים

די הרבה זמן רציתי לכתוב על הסיבה שבגללה חבריי ואני לא הולכים להפגנות. אחרי שקראתי בעיתון כלכלי על זוג אמנים שגרים בתל-אביב ולא רוצים להרחיק אפילו לבת-ים או לחולון, החלטתי שכדאי להבהיר מדוע צעירים בני 30 ומשהו כמוני, שחווים על בשרם את כל קשיי החיים, לא מצטרפים למחאה.

אני עיתונאי, סגן עורך ראשי של אתר משפיע מאוד בשפה הרוסית. כמו רובם המוחץ של העיתונאים, איני בעל השכלה טכנית, לפיכך, על המשכורות והתנאים של חבריי המהנדסים והמתכנתים אני יכול רק לחלום. אני נמצא בממוצע מבחינה כספית. לא מעבר לזה, לצערי.

עוד בערוץ הדעות:

אוכלת סושי, מעשנת נרגילה  / אודליה לאהג'ני

רוטשילד, אל תהרסו את המאבק / איציק אלרוב, יוזם מחאת הקוטג'

הכיבוש הוא חלק מהבעיה החברתית / פרופ' אייל גרוס

באותה הכתבה שקראתי, התלונן זוג שחקנים-אמנים, שגרים עם שני ילדיהם מול כיכר רבין בדירת 100 מטר, על גורלו המר. קשה להם. יקר בארץ. והממשלה לא עוזרת להם, לאמנים הנפלאים, למרות שבהולנד היו מסבסדים אותם. והמעון לילד עולה 3,000 שקלים בחודש. ובכי ונהי וכו' וכו'. רחמים ממש. ולא, הם מודים שלא יהיו מוכנים לעבור לחולון או בת-ים, זה לא בשבילם.

מה מפריע לאותם אמנים מתל-אביב לשלוח את הילד למעון של ויצו או נעמת ולשלם חצי מהסכום? מה מפריע להם לא לגור מול כיכר רבין, אלא לזוז 10-15 ק"מ מזרחה (פתח-תקווה) או דרומה (בת-ים). מדוע הממשלה צריכה לסבסד אותם, אם גם הם בחרו בעיסוקם באופן חופשי?

אני גר בבת-ים, לפני כן גרתי 3 שנים בשכונת קריית בן-גוריון הנפלאה בחולון. שוכר דירת 3 חדרים די מרווחת, אך מאוד ישנה (על כל המשתמע מכך). משלם 3,200 לחודש, שזה ממש לא מעט. אינני מבקש שמדינת ישראל תתמוך בי, כי גבר בריא שמבקש תמיכה הוא פאתטי בעיני, וחוץ מזה, בחרתי להיות עיתונאי. מה לי כי אלין, אם זו היתה בחירתי החופשית וידעתי שלא ארוויח כמו אנשי היי-טק מצליחים?

אל תקנו כמו חזירים

אני וחבריי לא הולכים להפגנות, למרות שקשה לנו. הסיאט שלי עולה פי 2 ממה שהיתה עולה לי בגרמניה או בספרד. הגבינות הצרפתיות והבריטיות בסופר עולות פי 3-5 מאשר במולדתן. הדירות כאן סופר יקרות, וכך גם הדלק. הבירה בבר יקרה פי 4 בערך מאשר בפראג. ברור שצריך לבצע שינויים. ובכל זאת אנו לא הולכים להפגנות.

מדוע? כי אנחנו חושבים שהישראלים הפכו מפונקים מדי. כלכלות העולם קורסות, יוון, ספרד, אירלנד ואחרות מתפרקות. וכאן אותם אמנים דורשים ללכת בעקבות הכלכלות הכושלות. הם רוצים לגור במרכז תל-אביב, הם רוצים לקנות במרכול מתחת לבית ולא בסופר מרוחק וזול יותר, הם רוצים לשבת בבתי-קפה וברים - ושהכל יהיה טוב. הם שכחו מזמן צניעות מהי ומה שגרוע אף יותר, הם שכחו מזמן אחריות מהי. הם רוצים שהמדינה תדאג להם - ולא לוקחים אחריות על גורלם. כמו בשיר הנפלא של קווין, הם רוצים הכל - והם רוצים את זה עכשיו.

אני מאמין שצריכים להתבצע שינויים הדרגתיים. גם אם אצטרך בינתיים לשלם עבור דירה ישנה בבת-ים כמו על דירה במרכז ברלין או בוסטון. אני רוצה שינויים בכלכלת ישראל, אבל לא תוך הרס היסודות. אני רוצה להוריד את נטל המס העקיף. אני רוצה להקטין את כוחם של הטייקונים והקרטלים, לפתוח את השוק לתחרות אמיתית. אבל איני רוצה לכרות את כל העץ, אלא רק ענפים מסוימים.

ואחרון חביב - אני רוצה שאנשים יפסיקו לקנות את עצמם לדעת. שיפסיקו לצרוך כמו חזירים. הקפיטליזם שלנו מבוסס על אנשים כמותם, שלא מבינים מתי צריך לעצור. שלא חיייבם לקנות לילדה בת תשע אייפון. שלא חייבים לגור במקום הכי יקר בארץ רק כי זה קול ונוח. שלא צריך לעבור דירה בגיל 21, כאשר אין אפשרות ממשית לשלם עבודה ועבור האוניברסיטה. לא נורא, אפשר לגור עם הורים עוד שנתיים-שלוש. ושאנשים יבינו שמי שבוחר להיות צייר, פסל או שחקן תיאטרון אינו יכול להבטיח לעצמו משכורות של מהנדס תוכנה. בקיצור - אני רוצה שיקחו אחריות על חייהם.

הכותב סגן עורך ראשי באתר izrus.co.il

גולשים מוזמנים להציע טורים בנושא המאבק החברתי: opinions@y-i.co.i