הסלולרי נעלם, הלב רוטט

התובנה הטראומטית הזאת, באה לי כמו הארה בבוקר יפה אחד ומבטיח, בו התעוררתי כשאני מלא עקיצות של יתושים. לפני שפקחתי עיניים, כמנהגי מדי בוקר, בעוד היד מושטת אל האייפון לראות אם יש הודעות, שמתי לב פתאום: המכשיר איננו. לכן גם התעוררתי בשעה לא ברורה, כי הוא גם לא העיר אותי, כפי שהוא עושה בנאמנות מדי בוקר.

לאן נעלם האייפון שלי? (צילום: ירון ברנר)

שלוש מכות על הבקר: לא להתעורר בזמן (אפליקציית שעון מעורר), לא לראות הודעות שהצטברו בלילה (אפליקציית הודעות), וגוף מחורר מיתושים שמנים ושבעים של אזור השרון (אפליקציית מוסקיטוס). זה מספיק כדי להבין שהתייתמת מן המכשיר, שהוא כל עולמך - חברך האישי, הוד מעלת כבודו האייפון הכל יכול.

לאט לאט חדרו למוחי ההכרה והשבר הגדול, שאבד לי או נגנב ממני, הטלפון הנייד, יקיר נפשי, הלך ממני אל האין. לאן אלך בלעדיו? בהתחלה חשבתי שזה משהו שניתן לחיות עימו, כולה טלפון, נו באמת. אבל בכל רגע שעבר הבנתי שאני כל כך צמוד, קשור, נעול, חסום, משועבד, ושאין לי חיים בלעדיו. כשזה יקרה לכם תבינו.

איך ממשיכים מפה הלאה?

איך רצים עכשיו בבוקר בלי לדעת כמה קלוריות איבדנו (אפליקציית ראן קיפר)? איך הולכים בזמן לפגישות (בלי אפליקציית יומן, ואפליקציית לוח שנה), איך להמתין שם לבד בבית הקפה בלי המכשיר הפלאי ביד - איתו אני בורח אל עצמי, מן החשיפה להמון. איתו אני מפגין התנכרות לסובבים, כי אני עסוק, ושלא יטרידו אותי בבקשה. וזה לא חשוב שבעת המתנה לפגישה, אני משחק עם הציפורים הכועסות (אפליקציה ציפורים), חשוב שאני נראה עסוק, ולא יכול להתפנות ל"קבלת קהל".

עכשיו כשאני מעורטל, וללא השריון האייפוני, אני חשוף למבטים של כל העוברים על פני, ואני קורא את מחשבותיהם: "איך שנותנים לו לחכות, איזה בזיון", "הוא היה פעם יותר שמן", "הוא היה פעם יותר רזה", "הוא היה פעם..".

בסוף באים החברים איתם קבעתי, ותוך שאנחנו משוחחים, הם מתחילים ב"חילופי תרבות" ומעבירים אפליקציות מאחד לשני, ואני יושב ועיני כלות: אין יום בלי אפליקציות חדשות, והם עכשיו מתעדכנים, ואני נשאר באפלה שחורה של בערות אפליקטית, עני ואביון, וחסר כל.

סטיב ג'ובס והאייפון של אפל. התפוח נפל רחוק מיהורם גאון (צילום: AP)

עכשיו עם הרכש החדש, הם יוכלו לסרוק כל ברקוד ולעשות השוואות של מחירים בכל המרכולים; הם יוכלו לצלם כל דבר ב-360 מעלות; הם יוכלו לקבל דיווחי תנועה, ואני אצטרך את כל הדברים האלה ללמוד מהעיתון או מהרדיו. וכמו להכעיס, אין אחד מהם שלא עובר בין האפליקציות, עם האגודל, כאילו הייתה זו "מזבחה" אותה מגלגל המוסלמי, כשרוחו טובה עליו.

ואם מה שאני כותב עכשיו נשמע לכם קצת מבולבל, זה כי אין לי את המקרופון (אפליקציית הקלטה), שכך אני מקריא לעצמי רעיונות לתכנית, ואין לי גם את הדף, עליו אני כותב תזכורות (אפליקציה פתקים) ונאלצתי הפעם בעוונותי לקנות בלוק צהוב של דפים עם שורות ולכתוב תזכורות בעט, עט!!! מישהו זוכר מה זה בכלל,מאיזה צד מפעילים אותו.

אני יושב , ויש רטט בשולחן, ואני מושיט יד, אל מקור הרטט, והחבר אומר לי בזלזול "זה שלי זה שלי", ומדבר אל מרחקים עלומים - שיחה ארוכה אל תוך היום הלוהט. אז מה אם אבד לי הנייד? מגיע לי זלזול כזה?

נתקעתי בצומת דרכים

במכונית לא רק שאינני יודע איך להגיע ליעדים (אפליקציית GPS), אני חשוף לקהל הנוסעים, ועמידה ברמזור הופכת סיוט.

כשהיה לי אייפון, הייתי מדבר בו, והתרכזתי בשיחה. בלעדיו אני חשוף לרוח ההמון המשתולל: "מה עם המוזיקה המזרחית?", "פתוח.." "סברי מרנן". והמכונית שלי מלאה בספרי קבלה ותהילים, כי לא נעים לי מהרבנים שעומדים בצמתים, ומציעים לי מזור לנשמה, אז אני קונה. בימים שהיה לי אייפון הם אפילו לא התקרבו, כי ראו שאני באמצע שיחה.

ברק אובמה. טלפון קווי זה כל כך אייטיז? תתחדש (צילום: AFP)

היום התחלתי לדבר אל ההגה. מי בכלל יעלה בדעתו שאין לי נייד, חוץ מהפסיכיאטר, אליו הלכתי אחרי שהאייפון אבד.

ועכשיו נגמרו החיים הקלים. כבר אי אפשר להודיע על העדרות ב-SMS אחד, היום אני צריך לטלפן בטלפון רגיל (מי זוכר בכלל איך הוא נראה) וזה הולך כך: שלום ! "שלום אני לא יכול להגיע כי יש לי ישיבה...למה אתה קובע ישיבה בשעה ש...וכו'". פתאום צריך לדבר עם אנשים ישירות, ולפעמים זה מה זה לא נעים.

כולם מדברים על אפליקציות חדשות ונשמתי פורחת, אני יושב ומביט בחוסר עניין. נהייתי גם פרנואיד וכל אחד שעובר לידי עם אייפון בעל כיסוי זהה למנוח שלי, נתפס כגנב.

אני מביט בו בעיניים חודרות, כדי לשבור אותו וכדי שיודה, ועד עכשיו זה לא קרה.

הכי נורא זה לבוא אל נכדיי בלי אפליקציות "טוקינג הארי" ו"טוקינג טום" (החתול המדבר). ביום שבאתי בלי האייפון, הם בקושי דיברו איתי. ואחרי שנואשו מלחפש אצלי בכיסים את החתול האווילי, נטשו אותי לטובת יובל המבולבל.

בבית הכרם בירושלים היכן שנולדתי, היה טלפון אחד בכל השכונה, ואף פעם לא השתמשו בו כי דיברו ישר, ובקול רם, והחיים היו פי אלף יותר יפים. בבקשה, מי שיש לו רחמים בליבו, שיחזיר לי את האייפון, לא הייתי מאמין שנתייתמתי בגילי מחתיכת מתכת 3X8 סנטימטרים, ושחסרונה כל כך משמעותי לחיי. סימן היכר: על הצג יש תמונה של הנכדים שלי צוחקים. טוב זה צולם עוד לפני שהוא אבד לי.

אתר האינטרנט של יהורם גאון

מפיקת המאמר: טל וינגרטן