מחאת הישיבות: מה פתאום שיקבלו סבסוד?

זה היה רק עניין של זמן עד שהציבור הדתי ימצא מחאה להשתלב בה. לאחר שההשתלבות במחאת האובלים ובמאבק על המצב הכלכלי מקרטעת - בעיקר בשל תלונות של מעורבות אנשי שמאל במאבק - נמצאה מחאה חדשה: עלויות שכר הלימוד בישיבות ובאלופנות.

זה לא סוד שמחיר החינוך במגזר הדתי הוא גבוה מאוד, אך עד היום משום מה שילמו ההורים גם 1,200-1,500 שקל לחודש ולא פצו פה. חינוך טוב עולה כסף, זה ברור. אלא שכפועל יוצא של הקמת המוסדות הפרטיים, הזניחו הרשויות המקומיות את החינוך הדתי העירוני, וצימצמו למינימום את ההשקעה פר תלמיד. כאן מתחילה הבעייתיות של המחאה הזו. 

למען הסר ספק, ככלל, אין לי שום דבר נגד המחאה הזו, שמעלה סוגיה רצינית. הבעיה שלי היא עם הדרך, בעיקר אי-הצדק בבקשת סבסוד ממשלתי על חינוך פרטי. גם מעבר לנושא הכלכלי, צריך לזכור את הבעיות החברתיות, ואי-מימוש עקרון האינטגרציה שמעלה תמיהה בנוגע להשתייכות של המחאה הזו לאג'נדה החברתית-שוויונית שבסיסן של אחיותיה, ובראשן מחאת האוהלים.

מה רע במוסד עירוני?

חינוך פרטי - כשמו כן הוא - פרטי. הישיבות והאולפנות אימצו להם עם השנים דרכי התנהלות שלא עולות בקנה אחד עם עקרון השוויוניות. בדומה לשיטה החרדית (ולא, החרדים אינם אשמים בבעיה הזו), אימצו לעצמם חלק מהמוסדות הדתיים נוהלי קבלה המפלים על רקע דתי, כלכלי ו"שיקולים אחרים". מנהלים, חשובים ככל

שיהיו, פוסלים ילדים על ימין ועל שמאל, זאת בהסתמך על גודל הכיפה שלהם בגיל 12, מצבם הכלכלי של הוריהם וצבע עורם - גם בישראל של 2011.

מעבר לכך, בחלק מהמקרים דאגו המוסדות האלטיסטיים ל"מונופול" בתחום החינוך, על-ידי מניעת יצירת אלטרנטיבות "עירוניות", לפעמים גם באמצעים פוליטיים, ולא רק תדמיתיים ("התלמידים החלשים מבחינה דתית-כלכלית לומדים במוסד העירונים").

דוגמה טובה לכך ניתן למצוא ברעננה. מחלקת החינוך בעיר מנעה במשך שנים הקמת מערכת חינוך עירונית תיכונית לבנים, בטענה שאין מקום לעוד תיכון, מלבד הישיבות והתיכונים הפרטיים למחצה הקיימים בעיר. רק לאחר לחץ כבד של הורים, שעמדו בפני שוקת שבורה, נכנעה העירייה ופתחה תיכון עירוני, שעדיין סובל מקשיי לידה ומסטיגמות על אופי המקום.

נכון, יהיו כאלה שידאגו, יצקצקו בלשונם ויתהו על הרמה הרוחנית הקיימת במסגרות עירוניות, ועל חוסר היכולת לתת סביבה מתאימה לאלו הרוצים לבחור במסלול תורני יותר, אך גם לכך יש פיתרון. במרבית המקומות קיימים בתוך המסגרות העירוניות מסלולי תיגבור, המיועדים לאלו שחשקה נפשם בתורה, וזאת מעבר לשעות הלימודים המקובלות, תוך כדי השלמת התשלום הנדרש. מעבר לכך, אין הבדל מהותי בשיעור היוצאים בשאלה מבין אלו שלמדו בתיכונים או במסגרות אחרות.

בלי סבסוד

כל זה לא אומר שאין זכותם של ההורים לבדוק את התשלומים שהם משלמים למוסדות הפרטיים, אך מפה ועד דרישה לסבסוד

ממשלתי הדרך ארוכה, לא הגיונית ואף לא צודקת.

בשם הצדק החברתי, בשם השוויון ובשם האינטגרציה - יש להכפיף את המוסדות הפרטיים למסגרות העירוניות. כך תגדל ההשקעה פר תלמיד מצד הרשות המקומית, וכן כל הילדים יקבלו חינוך שווה, ללא הבדל גזע, צורה וגודל כיפה, כאשר כל אחד יוכל למצוא בה את דרכו, במסגרת מאוחדת. רק כך, נוכל באמת להנחיל לתלמידים את הערכים האמיתיים של הצדק החברתי האוניברסלי והדתי כאחד.