אלון אופיר: "להתחיל בתפקיד הומו זה חורבן"
השחקן והבמאי אלון אופיר מעלה את ההצגה "סיפור אהבה בשלושה פרקים" שעוסקת בהומוסקסואליות, תוקף את התיאטרון הרפרטוארי שחרד מתגובת הקהל וגם את הקהילה הגאה בארץ, ש"רוצה להיות ניו יורק עם הגבריות הסטרייטית שלה"
זה התחיל בשיחת טלפון. השעה היתה מאוחרת. על הקו היה גרי בילו, לשעבר מנהלו האגדי של בית צבי. "קרה משהו?", שאל השחקן והבמאי אלון אופיר. בילו, בדרכו של מי שיודע היטב כיצד לבנות מתח, שתק. "חשבתי לעצמי, או שציפי פינס התפטרה והוא רוצה להציע לי שותפות בניהול התיאטרון, או שמישהו הבריז מאחת ההפקות והוא צריך עזרה", נזכר אופיר.
בילו, שמזה חודשים מסייע מאחורי הקלעים לקבוצת בוגרים אמיצה שהחליטה להקים בהתנדבות את התיאטרון ההומו-לסבי הראשון בישראל, היה זקוק לבמאי מנוסה. "אנחנו הולכים על 'הלילה ה-12' בקאסט גדול שכולו על טהרת המין הגברי", אמר.
אלון אופיר עם חברי תה"ל. הפקה מאתגרת (צילומים: לואיז גרין)
שבועיים אחרי תחילת החזרות היה ברור לאופיר שזה לא ילך. "במציאות תיאטרונית שמוצפת בהפקות לא רעות של שייקספיר, חשבתי שבלתי אפשרי להעלות הפקה ראויה עם 15 שחקנים, מינימום חזרות וים של אילוצים שנובעים מכך שכולם מתנדבים", אומר אופיר, "מצד שני אם כבר נכנסתי לאונייה, היה ברור שלא עוזבים באמצע". כך, בדרך מפותלת ועקלקלה נולדה ההצגה "סיפור אהבה בשלושה פרקים", הפקה מאתגרת חדשה של קבוצת תה"ל, שתציג השבוע בבכורה במרכז הגאה בגן מאיר בתל אביב.
התיאטרון אינו מנהיג, הוא מראה
ההפקה המקורית, שעלתה לראשונה בניו יורק ב-81', זיכתה את השחקן והמחזאי, הרווי פיירסטיין, בשני פרסי טוני. פיירסטיין, שחתום גם על "כלוב העליזים" ועל תפקידו הבלתי נשכח כאחיו של רובין וויליאמס בסרט "גברת דאוטפייר", כתב במידה רבה את עצמו. דרך הדמות הראשית, הומוסקסואל, יהודי-אמריקני, שמתפרנס ממופעי דראג, ביקש להציג את המורכבות והרב-גוניות שמסתתרת מאחורי המילה "הומוסקסואל".
"הכרתי את המחזה עוד בתיכון, אבל אז לא העליתי על דעתי לשחק בו", אומר אופיר, "המציאות הישראלית קשה לשחקנים וזה תפקיד סטיגמתי. להתחיל קריירה בתפקיד שכזה בישראל, זה חורבן. עכשיו, אחרי שעברתי דרך בתיאטרון, כשיש לי קבלות ואין לי יותר אמביציות וחלומות, אני יודע שתפקיד כזה לא יהרוס לי את הקריירה. חוץ מזה, זה עונג גדול לעזור לתה"ל לצמוח".
זה איום לומר שאין לך יותר חלומות.
"זו עובדה. כשרוצים יותר מדי, הגורל מתרחק ואין לי כוח לאכזבות. מרגע שהפסקתי לרצות, כל הדברים הטובים קרו והקריירה שלי נסקה. השתחררתי מהצורך לְרַצות, מהצורך באישורים על הכישרון שלי, נהייתי פסיבי. אני לא צריך להוכיח שאני גבר או להסתיר שאני הומו. המציאות בארץ הומופובית, ופעם האשמתי בזה גם את פרנסי התיאטרון. ציפיתי מהם שיהיו מנהיגים. אבל התיאטרון אינו מנהיג, הוא מראה. התיאטרון לא סוחב אחריו את העם, הוא הולך לאן שהעם הולך ומשקף את הקיים, ולכן אם במציאות מצ'ואיסטית ומיליטנטית אתה מתחיל קריירה בתפקיד של הומו, הקהל לעולם לא יקבל אותך כמשהו אחר".
אבל היו הפקות כמו "נשיקת אשת העכביש" או "זהות".
"לוהקו לזה סטרייטים! אני ביימתי את 'מר גרין' ואת "ריקוד בשישה שיעורים" עם סטרייטים כי ככה התיאטרון דרש. יש הומופוביה גם בתוך הקהילה ההומואית. את המושג 'סטרייט אקטינג' המציאו הומואים כדי לומר להומואים אחרים: 'עליי לא רואים שאני הומו. אני כמו סטרייט'. אוחצ'ות הן מוקצות אצל הגייז-הסטרייטים של מכוני הכושר. הם קוראים להן 'קוּקיצוֹת'. אז היום, בגיל 44 עם שני פרסי התיאטרון, עבודות בימוי והרבה תפקידים טובים, על הזין שלי".
כלומר, עכשיו אתה יכול להרשות לעצמך להיות הומו על הבמה?
"כן. קיבלתי פרס על תפקיד של חייל בריטי סטרייט ב"המורדים" ועל תפקיד של אבא לילדה בת 17 ב"הרוזן ממונטה קריסטו". גילמתי את שני סוגי הגבריות המתבקשת וקהילת התיאטרון פרגנה לי. עכשיו אני יכול לעשות מה שבא לי בצורה הכי משוחררת".
השתקפות של האבדון
בהצגה, שאינה חוסכת בביקורת כלפי החברה הסטרייטית על הקודים המיושנים שלה, מופנית ביקורת לא פחות קשה גם פנימה לתוך הקהילה ההומו-לסבית. "ההומואים הנשיים, הצבעוניים, הדראגיסטים, הם אלה ששמו את הקהילה על המפה ועשו את מצעדי הגאווה הראשונים", אומר אופיר, "אחריהם הצטרפו כל עכברי מכוני הכושר שאומרים: 'לא רואים עליי, אני לא נשי ולא מדבר בלשון נקבה'. הכנסתי להצגה הרבה יותר דיבור נקבי מכפי שקיים במחזה כי זה ההומאז' שלי לטווסים המופלאים האלה. אני לא חייב להיכנס איתם למיטה, אבל מי אני שאתעלם מהם במועדון. זו תחושה שאני מכיר בגוף ראשון".
"סיפור אהבה בשלוש מערכות". הומאז' לטווסים
הקהילה הפכה את ההומואים הנשיים למוקצים? זה מה שאתה אומר?
"הקהילה בארץ רוצה להיות ניו יורק עם הגבריות הסטרייטית שלה. אני מצטער אבל אני לא מבין למה שני גברים צריכים לקיים מערכת יחסים עם קודים סטרייטים שאבד עליהם הכלח. אני מבין את הרצון לילד, אבל אני גם מזהה בו טרנד שמבקש להיות כמו כולם. בהצגה, ארנולד עושה מעשה נאצל. הוא לא מביא ילד משלו כדי לנפנף בגבריות ולומר 'זה מזרעי', הוא מאמץ ילד מוכה ונותן לו בית וחינוך. הגבריות ההומואית הפכה מצ'ואיסטית בדיוק כמו החברה הישראלית והתיאטרון. פעם האשמתי את מנהלי התיאטרונים בהומופוביה, היום אני מבין שהם נאלצים להיות כאלה כי הם משקפים חברה. גם אם הם לא הומופובים בחיים, בלקיחת ההחלטות שלהם הם בפירוש כן. עובדה, תני לי שם של שחקן אחד שמשחק משנות השמונים באופן רציף על הבמה וחי עם בן זוג באופן פתוח".
ישנם כמה.
"מעטים. הקהילה שלנו מצמיחה זמרים, ציירים, רקדנים, כותבים ואנשי טלוויזיה. איפה הם בתיאטרון? אני מדבר על קריירה שלמה, ארוכה, של שנים. שנות החמישים בישראל היו הרבה יותר פתוחות ומתקדמות מהאייטיז, זה מגוחך. שימי לב שמאז, אותו משטר מנהל את התיאטרון. את יודעת כמה גברים בארון יש במקצוע שלי? אנשים שמתחתנים וחיים בשקר. כעסתי עליהם אבל הבנתי, הם רוצים לשרוד. מה הם צריכים להיות מחוץ לארון? הרי גם אם אעשה תפקיד שלקהל נראה טוב, הברנז'ה תגיד: 'כן, אבל האנטוניו שלו הומו'. למה איאן מק'קלן ודרק ג'קובי יכולים לשחק בלי בעיה בברודווי ובהוליווד? שם זה בסדר, פה לא. פעם נורא כעסתי על כך".
מה השתנה?
"הבנתי שהם לא מובילים אותנו לאבדון, הם השתקפות של האבדון. אני לא סולח, אבל למדתי לקבל את זה. התנהלות התיאטרון אינה שונה מהתנהלות בתי המשפט, הכנסת והממשלה. מה ציפיתי, שהם ינהגו אחרת? ממי הם מבקשים תקציב? מלימור לבנת. הם לא יכולים לנהוג אחרת אם ברצונם להמשיך ולסחוב את העגלה. הם כן יכולים להיות יותר אנושיים ורגישים מול האמנים. במשך השנים הבנתי איך העסק עובד. אתה שחקן מצוין רק כשאתה אצל מישהו אחר ואז יעריכו, יכבדו ויתאמצו למצוא לך תפקידים ראויים. זה שיגע אותי, הוביל לאובדן אידיאולוגי מסוים. בגלל זה אין יותר אמביציות וחלומות".
לא מספיק סטרייטי לקהל
ליהוק של גברים הטרוסקסואלים לתפקידי הומואים משגע אותו לא פחות. "גם ככה לא נותנים לנו תפקידים של סטרייטים אז גם את התפקידים של הגייז לוקחים מאתנו? ככה קוברים קהילה", הוא אומר, "למה שהומוסקסואל ירצה לומר: 'אני כמוכם'? המסר צריך להיות שאנחנו שונים אבל לגיטימים".אז למה לא להעלות את ההצגה בתיאטרון מרכזי? למה להשאיר את המסר הזה בשוליים?
"זה תיאטרון שפותח דלת גם למי שאינו שייך לקהילה ומאפשר לו לבוא ולהתעניין. הנישה הזו קיימת גם בשביל אלו שמפחדים להתקרב. זה לא גטו, זו דרך להגדיר קהילה. אנחנו לא מגדרים את עצמנו, ההיפך, הזרועות פתוחות. התיאטרון הזה חשוב והכרחי בשביל בחור מטבריה שהגיע לעיר הגדולה כי בעיר הולדתו דוחים אותו. עכשיו סופסוף יש לו מקום שבו הוא יכול לראות השתקפות של עצמו. זה תיאטרון נישה עצמאי וחשוב שיישאר כזה. תיאטרון עצמאי פטור מחרב הקניינים, אין לו חובה לרכך תוכן וזה מאפשר שחרור אדיר בעשייה. הלוואי שזה יצליח, הלוואי ומנהלי התיאטרונים הרפרטואריים יבינו את חשיבות המיזם ויחליטו לארח אותנו כדי לאפשר חשיפה גדולה".
מה חשוב בזה?
"זה חלון שמאפשר לראות בני אדם על צבעיהם וסגנונותיהם השונים באופן אנושי, מפרגן ואוהב. זה יכול להיות נער ליווי, גבר נשי או ילד שמגלה את עצמו. ההצגה מביאה איזה רב-גוניות שחסרה בתיאטרון הישראלי. תה"ל חייב להתקיים כדי שיהיה בית לקהל הזה. עצוב לי שהאולם במרכז הגאה לא הפך בית לתה"ל. זה חיבור טבעי ומתבקש לקבוצה שכזו. יש להם רפרטואר לעשר שנים, הם אספו 200 מחזות שמדברים על הקהילה ואליה, זו חתיכת עבודה. אותי זה הדליק".
מה שהדליק את אופיר לא פחות היו השאלות המהותיות שבהן מתחבטות הדמויות, כמו למשל מהו מבנה הזוגיות האידיאלי. "זה מחזה על חיפוש הפורמט", אומר אופיר, "יש כל מיני סוגים של מערכות יחסים אבל השאלה היא מה מתאים ונכון לך. ההצגה היא על הגדרת הקודים במערכת יחסים תוך שמירה על אינדיבידואליות. איך להיות עם אישה ולהישאר גיי? איך להיות עם בן זוג בזוגיות פתוחה? אדם צריך להבין עם מה הוא יכול לחיות בשלום. חייתי במערכת יחסים סגורה ומונוגמית להפליא במשך 13 שנים. קיימתי מערכת יחסים פתוחה לחלוטין וגם הייתי עם נשים. אני יודע שאין הגדרה מוכנה מראש לזוגיות. אנחנו צריכים להמציא אותה בכל פעם מחדש".
יש לך בעיה עם הגדרות?
"העולם מתקדם בכל כך הרבה תחומים חוץ מהתחום הזה. קומפלקסים נוצרים כי אנחנו מתעקשים להכניס הכל למגירות".
אתה חווית הומופוביה בתיאטרון?
"היה לי חלום לשחק במחזה מסוים ופסלו אותי לתפקיד בטענה שאין לי דיבור סטרייטי לקהל. זו סיבה מספיק טובה להבין את המקום שבו אתה חי ולוותר על אמביציות. בתה"ל אני יכול להגשים יותר חלומות מבתיאטרון הקאמרי, בהבימה או בבית ליסין. שם מנהלים אותי, פה אני לוקח פרויקט כי יש דברים שחשוב לי לומר. כשאני רואה את החבר'ה האלה עובדים בלי שכר, סוחבים מזרונים וקוליסות ולמרות הכל מגויסים לדבר, אני מרגיש שמדובר בהישג. זה לא מובן מאליו שנותנים את הנשמה. לכן אני שם".
ומה אתה מחפש?
"מכירה את הרגע הזה שבו את באוטו עם חברים ופתאום נשמע ברדיו שיר חדש. כולם משתתקים ורק כשהשיר נגמר, ממשיכים לדבר. זה כוחה של אמת. כשעושים מהקרביים, זה עובד. בהצגה 'סיפור אהבה בשלושה פרקים' אנחנו עושים אמת. זה פרינג', נטול תקציב, עם תפאורה מפורקצ'ת אבל זה יעבוד בגלל האמת. החבר'ה האלה שהקימו את תה"ל, המציאו נישה חשובה. יש שם בני אדם וזה נדיר. אין לי אמביציה אבל גיליתי שיש לי אג'נדה וזה מנוע לא פחות חזק. אמביציה מדברת על רצונות ואג'נדה זה דחף לומר משהו חשוב. אם באמביציה אתה רודף אחרי הדברים, באג'נדה אתה דוחף ומקדם אותם. שם אני רוצה להיות".
לפנייה לכתב/ת 
אלון אופיר. "המציאות בארץ הומופובית"
צילום: לואיז גרין
מומלצים
