רוכבי הכביש הם עובדה. תכירו בזה

הבשורה הנוראה על שני רוכבי האופניים שנדרסו למוות הגיעה אלינו בבית הקפה "בר בהר" בהרי יהודה, כאשר אחרוני קבוצת הרכיבה שלי סיימו לטפס את העלייה המפורסמת ביותר באזור המרכז, העלייה לנס הרים. "שני רוכבי אופניים נהרגו הבוקר, צלצלו הביתה תגידו שאתם בסדר".

כמדי שבת, בית הקפה היה עמוס ברוכבים מכל מיני קבוצות, והשמועה על האסון הנורא התפשטה במהירות. נראה היה שכל הקבוצות שהיו באותו רגע במתחם עשו מאמץ להתקפל משם מהר ככל האפשר. רק לרדת מהכביש. להגיע בחזרה לאוטו, בשלום.

עוד בערוץ הדעות :

ימי מחלה? הצחקתם 250 אלף עצמאים / כנרת יפרח

לבעלי ההון יש, אבל לפעוטונים אין? / יעל ברדה, מיוזמות מחאת העגלות

אני פראיירית גאה, ולא אתפטר / ד"ר שרונה דובדבן ששון, מתמחה בברזילי

דקות אחרי התאונה, שהתרחשה קילומטרים ספורים מהמקום שבו הייתי, לפתתי את הבלמים בניסיון להאט את האופניים שלי שדהרו ב-65 קמ"ש במורד הירידה התלולה מנס הרים, כשרוח פנים חזקה מכה בפני, מלווה בגשם דק שהחל לטפטף. יורה באמצע אוגוסט. בינתיים, בכיס האחורי שלי, הטלפון הנייד צילצל בלי הפסקה. מהצד השני של הקו, אנשים יקרים לי שרצו לוודא שאני בסדר, שאני לא נמנית עם הרוכבים שנפגעו.

הפתרון הוא חינוך מחדש. דנה צימרמן (צילום: אבי חיים)

כבר שנה שאני מבלה כמעט כל שבת בבוקר באזור הזה של הרי יהודה, שהפך לפני כמה שנים להיות נחלתם של רוכבי האופניים. למדתי להכיר כל פנייה, כל מהמורה, כל בור וחריץ באספלט בכמה כבישים, שהוכתרו על ידי המשטרה ועל ידי קהילת הרוכבים כ"בטוחים לרוכבי אופניים". אני רוכבת כחוק. חבושה בקסדה, לבושה בבגדי רכיבה בצבעים בהירים וזוהרים, מצוידת במחזירי אור ובפנסים כאשר יש בכך צורך. אני רוכבת בעומק השוליים, ולעולם לא לבד. תמיד עם שותפים לרכיבה, ובחודשים אחרונים - עם קבוצת רכיבה שאחריה נוסע כלי רכב מלווה.

רק בשנה שעברה חזרתי שוב לכביש. טריאתלט שהכרתי שנהרג ב-2006 גרם לי לשקול מחדש את הרצון שלי להסתכן בכבישי ארצנו. במשך שנים רכבתי רק בכמה מסלולים סגורים באזור פארק הירקון, חגה לי במעגלים עגומים במשך שעות. בטריאתלונים שבהם השתתפתי נאלצתי להסתפק במקצה הקצר ביותר, כי כשרוכבים במעגלים במסלול מישורי, יכולת הרכיבה נשארת מוגבלת. אבל החלטה להירשם לטריאתלון חצי איש ברזל, שמקטע הרכיבה בו עומד על 90 קילומטרים, הבהירה לי שהחזרה לרכיבה בכביש היא בלתי נמנעת.

חבריהם של הרוכבים נותרו בהלם (צילום: צפריר אביוב)

הנחתי שאם ארכוב עם עוד אנשים, בכבישים בטוחים, ורק בשבתות ולא באמצע השבוע, אוכל לשמור על עצמי ועל חיי. אבל התאונה האיומה הבוקר בכביש 3, קטע כביש שאותו רכבתי 50 פעם בשנה האחרונה, הבהירה שלהנחה שלי אין ביסוס. כי את יכולה להיות הרוכבת הבטוחה ביותר; לרכוב בזהירות רבה בכבישים בטוחים, בעומק השוליים, להביט אחורה שבע פעמים לפני כל גיחה לתוך הכביש כדי לעקוף מכשול או מהמורה, להיות מלווה בדבוקה של שמונה מחברייך לקבוצה, אבל בסופו של דבר, נהג חדש עייף אחרי בילוי שנרדם על ההגה יכול באבחה אחת לקטוף את החיים שלך, ושל חברייך לקבוצה.

רוכבי הכביש הם עובדה מוגמרת. חלקכם אולי לא אוהבים אותנו. לרוב אנחנו בשוליים, לא מפריעים לכם. לעתים אנחנו "מתעקשים" לטפס כל מיני עליות הזויות במהירות איטית (היי, תנסו את זה גם - זה לא פשוט, העסק הזה) ומונעים מכם את הכיף של לנהוג במהירות מופרזת בכבישים. אבל יש לנו זכות לרכוב על הכביש בדיוק כפי שלכם יש זכות לנהוג בו.

עד שהמדינה הזו לא תפעל להנחיל שינוי תודעתי בנהגיה, כדי שיבינו שהכביש אינו מגרש המשחקים הפרטי שלהם, ושעליהם לכבד גם את רוכבי הכביש שחולקים עימם את הדרך, יישאר דמנו הפקר.

הפתרון הוא לא הורדת רוכבי הכביש מהכבישים, אלא חינוך מחדש שלנו, הנהגים - ובינתיים תגבור נוכחות משטרתית בכבישי האופניים ובשבתות, כדי לזהות מראש נהגים מועדים לפורענות, בנוסף על הקמת מחסומים ביציאות מאזורי בילוי כדי להוריד מהכביש נהגים שיכורים ומסוממים. כי לכל אחד ואחת מאיתנו יש זכות להישאר בחיים.

דנה צימרמן היא טריאתלטית ורוכבת כביש בקבוצת "סונטו טים".