זוג או מרד: זוגות ששינו את ההיסטוריה
מחאת האוהלים הפכה את שיר נוסצקי ורגב קונטס לשני חיילים שנלחמים ביחד מול אויב משותף. נזכרנו בזוגות מהפכנים שהראו לנו שאפשר למצוא רומנטיקה גם כשהחיים הופכים לשדה קרב במסע להשגת הצדק החברתי
כינו אותה "מהפכת האהבה". אמרו עליה שהיא מתנהלת שונה מאחר ולשם שינוי נשים עומדות בחזית, מכתיבות את הטון ומעניקות לה אופי פחות אלים, יותר מפוזר והרבה יותר מחבק. העומדים בראשה הפכו לגיבורי התרבות החדשים שלנו.
מחאת האוהלים בערוץ היחסים:
- האישה הישראלית ממציאה את עצמה מחדש
- הארץ בוערת מההבנה של מאבקינו קשורים
- רווקות מצטרפות למחאה - ואפליקציית שידוך
המעניין הוא שמבדיקה שערכנו, הגרעין הקשה של "מחאת האוהלים" מורכב רובו ככולו מרווקים צעירים. הזוג היחיד שעומד בראש המחאה החברתית הוא שיר נוסצקי ("מחוברות 2") ורגב קונטס. השניים מעידים על עצמם שמאז פרוץ המחאה, הם בקושי מצליחים להיפגש לבד ולנהל מערכת יחסים אינטימית.
לא מפקירים בן זוג בשטח
"המפגשים שלנו הם כמו שני חיילים בשדה הקרב שמדי פעם מסתכלים אחד על השני, מחייכים ויודעים שהם בקרב ביחד, עד הסוף", אמרה לי השבוע שיר נוסצקי, והרחיבה: "יש בזה משהו מאד רומנטי: מצד אחד את מתגעגעת לחיי הזוגיות הרגילים, אבל מצד שני את גם מעריכה את העבודה הקשה שבן הזוג שלך עושה. העובדה שהוא קורע את התחת ומשקיע את כל כולו ומרצו בשביל משהו שהוא מאמין בו – זה אחד הדברים הכי סקסיים שיש".
המניות של רגב עלו מאז שנהיה מהפכן?
"וודאי. נהייתי גרופית שלו".
נוסצקי טוענת שקשה לנהל זוגיות נורמטיבית במהלך מאבק שעתידו לא ברור. חשוב ששני בני הזוג יהיו מסורים לעניין, ילחמו ויאבקו ביחד למען מטרה משותפת. "אתה עושה משהו שהוא לא למען עצמך", היא אומרת, "ומשהו בדבר הזה משליך גם על הזוגיות. אפשר להגיד שאני הרבה יותר מכילה את רגב כי במחאה הזאת אין אני מולו, יש אנחנו מול השאר".
חוץ מרגב כולם רווקים. מארגני המחאה (צילום: ירון ברנר)
אישה שבורה
אחד הזוגות המהפכנים שהשפיעו ביותר על המאה ה-20, והראו לכולם מה זה להיות "אנחנו מול השאר", הם כמובן צמד הפילוסופים ז'אן פול סארטר והנשמה התאומה שלו, אהובתו המיתולוגית והעורכת של מרבית כתביו, סימון דה בובואר.
השניים הכירו ב-1929 בכיתה לפילוסופיה באוניברסיטת סורבון, והיכרותם הרומנטית נמשכה עד מותו של סארטר בשנת 1980. השניים מעולם לא נישאו, אך למרות זאת בילו יחד מדי ערב, מנהלים שיחות פילוסופיה ומבקרים זו את עבודתו של זה.
דה בובואר, שנחשבה לאחת המשפיעות הגדולות על השיח הפמיניסטי, קיימה זוגיות מלאת סתירות עם סארטר, מאחר והסכימה לבקשתו לשכב עם נשים נוספות מלבדה, וויתרה על הבאת ילדים לעולם.
בספרה "המין השני" היא טענה, בין היתר, שהאישה צייתנית וכנועה, בעוד הגבר הוא השולט והמחליט. כשמסתכלים על מערכת יחסיה עם סארטר, קשה שלא להרים גבה נוכח הסכמתה לקבל בצייתנות מופתית את חיי ההוללות שבחר, ולא רק זה – נדמה כי חרף עבודתה והצלחתה המסחררת באקדמיה ומחוצה לה, דה בובואר שמה את הזוגיות עם סארטר לפני הכול, כולל עצמה.
לראייה – הפילוסופית העידה לא פעם, שההישג הגדול ביותר בחייה הוא לא השפעתה על התנועה הפמיניסטית כי אם החברות בת 51 השנים שקיימה עם סארטר.
פילוסופיה וזוגיות מוזרה. דה בובואר וסארטר בישראל (צילום: משה מילנר)
אל נא תבכי, ארגנטינה
משפיעה נוספת על זכויות הנשים שניהלה מערכת יחסים אמיצה ומהפכנית, היא אווה "אוויטה" פרון, מי שהייתה זוגתו המתוקשרת והנערצת של נשיא ארגנטינה דאז, חואן פרון.
בניגוד לנשות נשיאים ביישניות אה לה סוניה פרס ז"ל, שנוטות לעמוד מאחורי הגבר שלהן, אוויטה עמדה לצדו של חואן, כשווה בין שווים. כל החלטה עברה דרכה, ידיה היו מעורבות בכל, ורבים טוענים אף שהוא חייב לה את הצלחתו בפריימריס לנשיאות.
השניים הכירו באירוע התרמה אמנותי לנפגעי רעידת אדמה האכזרית של 1944, שחירבה את מרבית העיר סאן חואן. אוויטה הייתה בת 24 וחואן היה כפליים מגילה, בן 48. לא עבר זמן רב מפגישתם הראשונית, והשניים כבר עברו לגור יחד, חרף התנגדותם הנחרצת של המקורבים לחואן.
אוויטה, שאהבה תשומת לב וחלמה להיות סלבריטאית נערצת, נהנתה מאור הזרקורים המפנק, והחליטה לעשות הכול למען הגבר החדש בחייה. כך, ניצלה את תוכנית הרדיו שהייתה לה כדי לקדם את חואן ולהשפיע על ההמונים, ואף ארגנה לו הפגנת ענק כשנעצר, שהסתמכה על הפופולאריות ההולכת וגדלה שנחתה עליו בזכותה.
בסופו של דבר, אוויטה הלכה לצידו, יד ביד, כשהודיעו על בחירתו לנשיא ארגנטינה, והייתה שותפה פעילה במרבית המהלכים הפוליטיים שיזם. נשות ארגנטינה חייבות לה תודה על תמיכתה בזכות ההצבעה לנשים, שניתנה לבסוף בשנת 1947, הרבה בזכות הקמפיין המדהים שיזמה.
עזרו לשכבות החלשות. אווה וחואן פרון (צילום: GettyImages)
סיפור על אהבה וחושך
מהמרכז הפופוליסטי של אוויטה וחואן אל השוליים הקיצוניים ביותר: זוג מהפכנים אקטיביסטי ושנוי במחלוקת הצליח לשוות נפח רומנטי למסע טרוריסטי ומדמם שנטל בו חלק. מדובר בגודרון אנסלין ואנדריאס באדר, שני צעירים גרמנים שהפכו לראשי ארגון הגרילה המרקסיסטי, "סיעת הצבא האדום", שכונה גם: "באדר מיינהוף".
היא הייתה סטודנטית לפילוסופיה ותרבות גרמנית, ואילו הוא היה פושטק גרמני שמעולם לא למד, אבל הצליח להנהיג ביד רמה חבורת סטודנטים בעלי מודעות פוליטית עמוקה שנסחפה אחריו.
גודרון נחשבה לראש האינטלקטואלי של הארגון, שפעל בגרמניה משנות ה-70 ועד סוף שנות ה-90. למרות שאנדריאס נחשב לאלים ביותר מבין השניים, גודרון מצאה עצמה מעורבת בחמישה פיגועים, שבהם נהרגו לא פחות מארבעה אנשים.
שני הטרוריסטים המאוהבים מתו בלילה גורלי ב-18 לאוקטובר 1977, שכונה "ליל המוות". השלטונות טענו שגודרון תלתה את עצמה, אולם הדעות עד היום חלוקות בנוגע לסיבת המוות, וגרמנים רבים בטוחים כי מדובר היה ברצח מכוון מראש כנגד ראשי הכנופיה. מה שנקרא: בחייהם ובמותם לא נפרדו.
כל מה שאתה צריך זו אהבה
אי אפשר לכתוב כתבה על זוגות מהפכניים בלי להזכיר את ג'ון לנון ויוקו אונו ההיפים שנטשו שתי משפחות עבור אהבתם הגדולה מכל, שהפכה לסמל שליווה את מהפכת ילדי הפרחים של הסיקסטיז.
הרומן החל כשג'ון שמע שהוא חייב לראות תערוכה של "אמנית מדהימה ומופרעת" בשם יוקו אונו. לתערוכה הוא הגיע יום קודם, ונתקל באמנית האוונגרד היפנית שלקחה אותו תחת חסותה וסיפרה לו על עבודותיה. באותו היום לא קרה שום דבר פיזי, אבל זרעי האהבה של השניים נשתלו עמוק בפנים. יש שיגידו שיוקו כישפה אותו, ואכן חייו של ג'ון השתנו מן הקצה אל הקצה.
לנון חזר אל אשתו סינטיה ושלח אותה ליוון באמתלה שהם "צריכים הפסקה". באותו הלילה הזמין ג'ון את יוקו לבית שלו ושל סינטיה, ומשם זרמו השניים לסטודיו ועבדו על פרויקט אלקטרוני לו קראו: "שני בתולים". אכן, שני "הבתולים" סיימו את הפרויקט המשותף במיטה, וסינטיה המסכנה שהקדימה את טיסתה חזרה, מצאה את השניים עטופים בחלוקי רחצה זהים.
אהבה ממבט ראשון. ג'ון ויוקו (צילום: Getty Images)
מאז היו ג'ון ויוקו בלתי ניתנים להפרדה והגבירו את מעורבותם הפוליטית באירועים ששמו את סמל השלום במרכזם. בין היתר הם השתתפו בהפגנה הגדולה נגד מלחמת וייאטנם ועבדו יחד על מייצגים פורונגרפים שהטיפו למימוש החופש והזכות לאהוב. אהבתם הפיזית נגדעה עם הירצחו של לנון ב-8 לדצמבר, 1980.
זרעי מהפכת האהבה של ג'ון ויוקו מוסיפים להתקיים עד היום, ובשדרות רוטשילד תלה אחד המפגינים שלט "כאן לא מנגנים שירים של הביטלס". אולי כדי למרוד בסטראוטיפ שטוען שחייבים לנגן את "אימג'ן" בכל מהפכה, שיר שנכתב אגב על ידי ג'ון לנון ובהשראת הספר "אשכולית", אותו כתבה מי אם לא, יוקו אונו.
לפנייה לכתב/ת 
