"ארץ נהדרת": עצוב לראות טלוויזיה מצונזרת

ככל הנראה, זה מה שהעם רוצה – "ארץ נהדרת" מהודקת, קצרה ולא מאוהבת בעצמה, מלאה המצאות קומיות קטנות וחמודות לצד השטיקים הישנים והמהוקצעים היטב, מחוזקת בליאת הרלב, הולכת על בטוח ולא נושכת יותר מדי: העם, לפחות בעניין הזה, קיבל את רצונו, ו"ארץ נהדרת"הפתיעה בארבעים דקות של חן וחסד.

• ומה אתם חשבתם על "ארץ נהדרת"? ספרו לנו בעמוד הפייסבוק שלנו
• מחאת האוהלים - הסיקור המלא ב-ynet
  

יתכן שזה בגלל התמיכה האוהבת-מחבקת-במאבק, שניבטה מכל פריים ומכל שורה בטקסטים: רוע לב ושנאת חינם, גזענות וניכור צפונבוני נעדרו לגמרי מן המסך, ובאמת שחסרונם לא הורגש. גם הומור מסוג חכמים-על-חלשים לא היה שם, ולמעט ניבולי הפה ששימשו אביזר (מיותר בפריים טיים) ליצירת חיקוי לחברת הכנסת מירי רגב, אפילו לא היו גסויות. ועם זאת, עדיין היה מצוין – ואולי יש אי בזה מישהו מהוגי התוכנית ויוצריה שיביט מחר בנתוני הרייטינג, יגרד בפדחתו ויגיד, וואלה? אולי יש כאן, כאילו טרנד כזה? שאפשר אחרת?

"ארץ נהדרת". שאפשר גם אחרת (צילום: ערוץ 2)

מערכון הפתיחה שילב בין ביבי בחולצת צ'ה גווארה ("אני מעמד הביניים, שטייניץ מתחתי, ליברמן מעלי"), דפני ליף (ליאת הרלב, מתוקה ומצוינת ומלאת אנרגיות חיוביות, סוערות ומבולבלות) ושלמה ארצי (טל פרידמן, בחיקוי שדורש המשכים בשבועות הקרובים) – ובצד "מירי רגב" המגלומנית בביצועו של יובל סמו, כל הטמפרמנטים והדמויות האלה חברו לשיח הזוי-במידה ומצחיק-בלי-להעליב סביב מה שהסתמן כפירגון אדיר למחאה. אפילו שורת הטיפוסים ההזויים שעברו בסך, מ"אני האיש שיש לו מגפון ואין לו מה להגיד" ועד לבדואי המוחה הסדרתי, הצליחו להצחיק בדיוק המופתי שלהם מבלי להעליב איש. אפילו טקסט המחאה שהולבש על דמויות הדרדסים היה מלא אופטימיות ונלבב מאין כמוהו.

הגבול של חופש הביטוי

ואז, אויה – אולי לא שמתם לב – הגיעו רגעי העצב האמיתיים. כי העם יכול לצעוק שהוא רוצה צדק חברתי, או חדק צרפתי (כי המחאה היא גם של הדיסלקטים, כמו שדפני-ליאת הרלב מסבירה) אבל "ארץ נהדרת" לא יכולה אפילו לצחוק על הטייקונים שהם חלק ממשוואת האי-צדק. מותר לחקות כל פוליטיקאי מאובמה ומטה, מותר ליצור דמויות נלעגות עד אין קץ מכל סלבריטאי חולף – אבל לא ראיתם ולא תראו על המסך של "ארץ נהדרת" את נוחי דנקנר

או את יצחק תשובה או לב לבייב או כל מי שמעלה לכם את הסעיף. כי עם כל הכבוד לחופש הביטוי, הגבול התחתון שלו הוא הצ'ק בסוף החודש, ועצם קיומו של הצ'ק הזה תלוי בנדיבותם של המפרסמים, שהם התאגידים שבבעלות הטייקונים חסרי חוש ההומור.

וכך נוצר "נודי בן טוב", בובת חזיר מ"אנגרי בירדז" שעונה לאייל קיציס על שאלת הריכוזיות כך: "השלט עוד חמישים מטר תותים? שלי. העדה הכורדית? שלי. השבר הסורי אפריקאי? שלי. קרית מוצקין? שלי ומעוניין למכור", ולרגעים זה היה מצחיק די הצורך לשכוח כמה עצוב לראות טלוויזיה מצונזרת וכבולה לאילי הון, טלוויזיה שגם בה – כמו בחרון אוכלי הקוטג' – פוגעת הריכוזיות האיומה במשק עד כדי כך, שאפילו קיציס יכול לקרוא לעצמו "מעמד ביניים": מתחתיו, כותבים ויוצרים עלומים שמרוויחים הרבה פחות ממנו, מעליו, או בתוך פיו, המגף הנוצץ של הטייקון-המפרסם. ועד שהדברים האלה לא ישתנו, לעולם לא תהיה כאן ארץ נהדרת, או "ארץ נהדרת" חופשית ומשוחררת.