מפלצות התהילה: מה באמת רוצים ילדים כוכבים?
רואים כוכבים בכל פעם שהילדה שרה באמבטיה? רגע לפני שאתם שולחים אותה לתוכנית הריאליטי שתגלה אותה כדאי שתדעו שהמטרה שלה היא לא אלבום זהב, אלא מבטי ההתפעלות שלכם. הפסיכולוג גיל ונטורה נגד מפלצות התהילה
הגדולה שלי מלחינה שירים. אשכרה. פופ סביר עם מהלכי אקורדים מעניינים. הנה מה שאני הולך לעשות עם זה כרגע: כלום.
וכשאני אומר "כלום" אני מתכוון לכך שאנחנו לפעמים מאלתרים יחד, יש רגעים שבהם אני מלמד אותה להושיב את האצבעות הסרבניות על אקורד זה או אחר, ובערבים כל אחד מאתנו כופה על השני להקשיב לשירים שהוא אוהב ביוטיוב. זהו.
אם יום אחד מישהו יציע לי "לעשות עם זה משהו" במובן של לשלוח אותה לתחרות "קרפד נולד" או "כוכבים ושובבים", כדאי שיחשוב טוב טוב לפני שהמילים הארורות ינטשו את דל שפתיו. כישורי הנבוט שלי אמנם כבר החלידו עם השנים, אבל אין כמו זריקת מוטיבציה כדי לרענן אותם.
משחק ילדים? לא עבור המבוגרים
תעשיית סלבריטאי הגיל הרך מחלקת באופן טבעי את מפלגת ההורים לשני קצוות: המתאווים לתהילה והמתבוננים בזעזוע. לא אמרח אתכם היום בפוסט פסיאודו-אובייקטיבי. אני קרוב יותר לקצה השני. עם זאת, המטרה שלי היא יותר לבחון את שורשי התופעה ולהבין איפה בעצם כולנו לוקים בהכפפת הילד למפלצת הפרסום והתהילה. המגמה הזאת, אגב, ממש לא התחילה עם פרוץ עידן הריאליטי. אי אילו תהליכים חברתיים ופסיכולוגיים מוקדמים הרבה יותר הניחו את הקרקע לפרי הביאושים הזה.
כשילד שר, מנגן או "עושה הצגה" הוא בראש ובראשונה משחק. למשחק שלו, תודה לאל, אין פואנטה. בפסיכולוגית קוראים לזה "משחק חופשי". הוא לא צריך שיעשו עם זה משהו. בטווח המיידי הוא מבסוט. בטווח הארוך הוא מתפתח. הבעיה הראשונה היא, כמובן, שלנו, המבוגרים. קשה לנו עם נתח התנהגות משמעותי שהוא נעדר פואנטה, שאין לו תכלית ברורה, ושאינו מהווה חלק אינטגרלי ממאמץ מתוכנן לרכישת מיומנות סנסורית-קוגניטיבית-מוטורית-חרטא-ברטא.
הבעיה החריפה יותר היא שהיום יש לנו את היכולת הטכנולוגית והמוטיבציה הצרכנית להפיק מילדים ביצוע ברמה של מבוגרים – בספורט, בדוגמנות, בשירה, נגינה ובמשחק. כאן הזמן להדביק פתקית צהובה על התודעה של כולנו: העובדה שילד יכול להגיע לרמת מבוגר אין פירושה שהוא רוצה ובעיקר אין פירושה שזה נכון עבורו. יתרונו האדיר של המשחק החופשי הוא בעצם חופשיותו ממבחן התוצאה.
בעצם, עזבו את התוכחות שלי. לא המצאתי שום דבר. הביטו בציטוט המקומם שלהלן, שנכתב לפני כמעט 30 שנה על ידי ניל פוסטמן, סופר ומחשובי חוקרי התקשורת (שבין היתר כתב את הספר "אובדן הילדות"):
"מדוע על המבוגרים לעודד אפשרות זו (של מקצוענות אצל ילדים – ג.ו.)? מדוע ירצה מישהו למנוע מהילדים את החופש, את חוסר הרשמיות ואת השמחה המאפיינים את המשחק החופשי? מדוע לשעבד ילדים למאמץ הכמו מקצועי הכרוך באימונים, בריכוז, במתח ובעודף חשיפה תקשורתית? התשובה היא... שההנחות המסורתיות אודות מיוחדותם של ילדים נמוגות במהירות. למבוגרים המשחק הוא עניין רציני".
תנו להם לפתח את הכישרון עוד כמה שנים
תסתכלו אחורה על עשר השנים האחרונות. שימו על המאזניים שתי קבוצות לשם השוואה: כלל משתתפי תוכניות "כוכב נולד" מחד וכלל תלמידי בית הספר "רימון" למוזיקה מאידך. עכשיו נסו לברר מאיזו קבוצה צמחו יותר זמרים ויוצרים שבאמת הטביעו חותם על המוזיקה הישראלית, הכתיבו מגמות ויצרו שירים שממש נחרטו בתודעה. אני לא עובד במערך השיווק של בית הספר רימון, אבל נראה לי ששני הבדלים בולטים ניכרים בינו לבין כל הנגזרות הישראליות של אמריקן איידול: יש שם הרבה לימודים ויש שם מעט מצלמות.
אז הורים יקרים, אם כבר מדברים על תהילה, בואו נזכור שבראשית היתה אמנות. שאיפתנו המודרנית לקצר תהליכים שאין לקצרם לא מתבטאת רק בשאיפה לרוחב פס גדול יותר בחיינו, אלא גם בניסיון לדחוף את הזמר/ת הקטנטנים אל שלב הקבלות והקופונים תוך דילוג על שתי תחנות ביניים אמנותיות הכרחיות: הצורך לפתח את הכישרון הראשוני, לתרגלו ולשייפו ועידוד הנטיה להשתמש בכישורים האמנותיים כאמצעי לביטוי עצמי (אמן אמור להביע משהו שחשוב לו, זוכרים?).
בפועל מה שקורה הוא שההצלחה והפרסום מתנתקים אט אט מהבסיס האמנותי שלהם. תחומי אמנות שלא מצטלמים טוב או לא נחשקים דיים בעיני ההמון, דוגמת ציור, נזנחים. תחומי "התפרסמות" שאין להם ולו דבר אחד עם אמנות, למשל דוגמנות או הופעה בתכניות ריאליטי, סוחפים המונים.
גאווה כתוצאה מהישג אמנותי היא דבר נפלא, אבל כאשר הילד מיטיב לשיר בסלון מול קרובי המשפחה חשוב עד מאוד שלא נבלבל בין פרשנותו של הילד לסיטואציה וזו של המבוגר. בשורה התחתונה:הילד הוא שזקוק לתחושת הגאווה, לא ההורה. את רצונו הלגיטימי של הילד שיתפעלו ממנו אנחנו מתעלים מהר מדי למוצר עובר לסוחר. מדוע? כי אנחנו מפענחים את הרצון הזה במונחים של מבוגר - ילד שרוצה שיתפעלו ממנו אין פירושו ילד שרוצה "הצלחה" או זאטוט שרוצה למכור 20 אלף עותקים (קריטריון פרהיסטורי לתקליט זהב). הילד רוצה בעיקר שיכירו בעצמיותו המיוחדת והנבדלת וביכולתו לעורר השפעה בקרב האחר, ובדרך כלל האחר המשמעותי בחייו (אמא/אבא, בתרבויות מערביות).
ובנימה תרבותית מסיימת, אנחנו מגדלים שדות של סלבז, אבל כנראה מפספסים מטעים אדירים של אמנים טובים שנקטפו לפני שהבשילו. לא הגיע הזמן שנעצור את הנטייה הזו?
גיל ונטורה הוא פסיכולוג, יועץ קריירה ומומחה לחשיבה יצירתית. לקורסים, ייעוצים והרצאות של גיל
לפנייה לכתב/ת 
