חיפה - איזון ראוי וסולידריות שלא נראתה כאן שנים

אם עד כה המחאה נגעה רק בחלק מהאוכלוסיה, עכשיו הלגיטימציה הרחבה שהיא קיבלה מחייבת אותנו להתגייס עוד יותר ללא פשרות. רשמים מהצעדה החיפאית בשכונות המצוקה

יאיר נתיבפורסם: 14.08.11 , 10:45

הגנים הבאהיים מעולם לא נראו טוב יותר. עשרות אלפי חיפאים שהגיעו אתמול המשיכו את האורות של הגנים ויצרו, סליחה על חוסר המקוריות, אורות גדולים אפילו יותר. אם צעדות המחאה עד כה פספסו את הנקודה המרכזית שחשוב להבין במצוקה החברתית, עכשיו הלגיטימציה למאבק גבוהה אפילו יותר מקודם.

מי שהיה בהפגנות האחרונות בתל אביב לא יכול היה שלא לשים לב שאחרי כל הפגנה המסעדה של אייל שני, שמוכרת פיתה בערך ב-500 שקל מפוצצת. רוב המפגינים כולל אותי מסתובבים להם עם אייפון או בלאקברי. כלומר מדוכאים על ידי הטייקונים אך חיים ברמת חיים סבירה ביותר. המחאה מוצדקת ונכונה, כן, אבל עדיין משאירה חלקים מהאוכלוסייה מאחור. חלקים שאתמול קולם בא לראשונה לידי ביטוי. המחאה התקיימה בשכונה שמחירי הפיתות בה, איך נאמר, לא מתקרבים למחירי הפיתות האיכותיות של מר שני.

לדאוג גם למי שנמצא תחתיהם

מצד אחד חברינו התל אביבים אליהם הצטרפתי בשבועות קודמים מחו על החופש שלהם לחיות בכבוד, מצד שני הם שכחו את החובה שלהם לדאוג גם למי שנמצא תחתיהם. לא לעשות למעמד הנמוך את מה שהמעמד העליון עושה להם. אם העשירון העליון התעלם ממעמד הביניים כדי להגדיל את רווחיו – כך עשה עד כה מעמד הביניים לזה התחתון שקולו לא נשמע. אם עד כה המחאה – המוצדקת יש לציין שוב ושוב ושוב– עשתה למעמד המסכן באמת את מה שתשובה ועופר עושים לכולנו – עכשיו יש בה איזון ראוי וסולידריות שלא נראתה כאן שנים.

"העצרת כללה את כל השכונות החיפאיות, ערבים ויהודים כאחד"

ואלה חלק מן השמות של הגיבורים החדשים שלי: קארין ברנט, אם חד הורית, דופקת את נאום חייה הכנה והאמיתי, אומרת שהיא מושיטה יד לביבי ונותנת לו הזדמנות לשנות. ביבי, תהיה גבר, היא אומרת. ביבי, תקשיב לקארין, אני אומר. יוסף ברוך (31), ממארגני המאהל, בדברים פחות רגשיים ויותר רציונאליים על חינוך חינם ונגד תופעת עובדי הקבלן. גיא פדה מהמכללה החברתית כלכלית מספר שהשכירים בצפון, קרוב למחציתם מרוויחים שכר מינימום או נמוך מכך. גיא גולדשטיין מהנוער העובד משלהב את הקהל בהתחלה וגם פעיל ביום יום במאהל החיפאי.

שאהין נסאר (25) ממאהל ואדי ניסנס צעק 'אל שעב יוריד איסקאת' (העם רוצה להפיל את יוקר המחיה) וזכה לתשואות מהקהל. רגא זעאתרח אומר שילד רעב לא משנה איזה שפה הוא מדבר. העצרת כללה את כל השכונות החיפאיות, ערבים ויהודים כאחד, שמה שהיה מצד אחד מרגש – ומצד שני מעורר תהייה. לצד שריקות בוז זניחות, הדוברים הערבים – כשדיברו על עקרונות המחאה – זכו גם הם למחיאות כפיים מהקהל. כאשר התמקדו בבעיות המגזר הערבי ניכר היה שקיים, באופן טבעי, פחות קונצנזוס בקרב האלפים הרבים שהגיעו למחות.

והיה גם אחד, מוכר יותר, שהגיע למחאה: הסופר סמי מיכאל. 85 שנים של כישרון ויצירה, אומר שהוא מרגיש כמו בן 20. וההתרגשות ניכרת בו. "פעם ראשונה שהמעמד הבינוני מתחבר להמוני העם", הוא אומר. פעם ראשונה שאשכנזים, ספרדים וערבים מתאחדים כמו אגרוף אחד. "היריב ממול רקוב וחלש. משדר עוצמה שאין לו", הוא מוסיף, ודורש מהקהל: הקימו אוהל מול כל בית של חבר כנסת. הוא מחמיא לדור הצעיר התוסס, ש"לוקח גורלו בידיו ומעצב את המדינה מחדש". ואת האמת, קשה שלא להתרגש עם סטודנטים ובני נוער שמחים מוחים על תנאי המחיה כאן.

החלש באמת, קולו פתאום נשמע. קולה של קארין. היא לא יכולה ליזום מחאה כל כך גדולה לבד. לא כי היא לא מוכשרת, כי אין לה זמן. אין לה יכולת לוותר על רגע עבודה. למי שלא שפר מזלו ונמצא במעמד סוציו אקונומי נמוך אין כוחות נפשיים או אמונה ביכולותיו לצאת ממצבו אחרי שנים של תסכול. הרי למחאת מעמד הביניים קדמה מחאת המעמד הנמוך - מאבק המנקות, מאבק מטפלות המשפחתונים למשל. זה זכה להד תקשורתי זניח יחסית ולהזדהות של הקוראים, שאמרו לעצמם בלב שמזלם שפר עליהם ועברו הלאה.

מי שהיה בשתי המחאות, התל אביבית והחיפאית, יכול היה לשים לב להבדל המשמעותי ביניהן. בחיפה המוחים היו רבגוניים, מכל השכונות והסוגים. כך אמנם היה גם בתל אביב, אבל פחות. איך מסבירים כאב אותנטי יותר על פערים חברתיים? קשה, אבל אם לנסות לתאר את התחושה על ההבדל בין שתי המחאות – הרי שזה ההבדל. הכאב אותנטי יותר. איך אמרו חברים שהלכו למאהל התל אביבי השבוע? זאת מחאה, אבל גם הפנינג. בחיפה אלמנט המחאה עדיין גבוה יותר, המצוקה גבוהה יותר.

'ביבי, ישראל היא לא מדינת תל אביב'

מי שיכולה להעיד על הנתק הקיים בין הסיסמאות על סולידאריות בין המרכז לפריפריה למציאות היא רעות כהן (25), שותפה לארגון המחאה החיפאית. כהן מספרת שהשבוע כשהגיעה לתל אביב לחלק פליירים על ההפגנה בחיפה קיבלה תשובות של 'רחוק לנו'. שמתם לב על איזה שלט אתם יושבים, שאלה. וכך,

אותם חבר'ה שישבו על שלט עליו כתוב 'ביבי, ישראל היא לא מדינת תל אביב' ענו לה שחיפה רחוקה מדי. מרחק שעה נסיעה.

מי שמחפש סמליות יכול למצוא אותה גם בשמות הרחובות. אם בתל אביב המחאה מרוכזת ברחוב על שם בעל הון, רוטשילד, הרי שבחיפה העצרת מתקיימת ברחוב בן גוריון – איש צנוע בהרבה ועם מניות רבות יותר בהקמת המדינה שעכשיו מנסים לעצב מחדש.

קולות הפריפריה באו לידי ביטוי במספר הזדמנויות. מארגני הערב, שעשו עבודה מופלאה, מבקשים מהקהל להזיז את השלטים כדי שגם בטלוויזיה ובתל אביב יוכלו לראות את הכוח החיפאי. אפשר רק לנחש שהתל אביבי הממוצע לא היה מתאמץ להראות לחיפאי את הצלחת המחאה שלו. בערב הופיעו חמי רודנר, דניאל סולומון ומוניקה סקס שהיטיבו לסכם את הערב: "התעוררנו ולא נירדם". אמן סלה.