קריאת שֵׁמַע: קובי מידן קורא את ג'ון ברימן

1.

הוא יצא מהבית בפעם האחרונה. הוא ידע שזאת הפעם האחרונה. אנשים רבים יוצאים מביתם בפעם האחרונה אבל רק מעטים יודעים את זה. הוא היה בן חמישים ושמונה, גיל שאצל לא מעט אנשים סוערים כמוהו, מסמל דווקא תחילתה של השלמה, של איזו רגיעה, וכבר היה נדמה שגם אצלו, אבל לא.

"החיים חברים, משעמם" (דיזי גילספי. צילום: GettyImages)

ניתן היה לשער שהדרך הקצרה היורדת מביתו לכיוון שדרות האוניברסיטה, שהוארה פתאום באור הפעם האחרונה, נראתה לו שונה מן הרגיל. אלא שהסטודנט שהמתין בתחנת האוטובוס שעל פניה חלף, סיפר אחר כך שהוא נראה מכונס בעצמו ומבטו, ממוסגר במשקפיים עבי עדשה ומסגרת, היה מופנה פנימה. זאת היתה שעת בוקר חורפית בינואר.

הוא עלה על האוטובוס שלו, ירד כעבור כמה תחנות ועלה על הגשר של שדרת וושינגטון. שני עוברי אורח שחלפו במדשאה המוזנחת שמתחתיו נשבעו שראו אותו מנופף לשלום, רגע לפני שזינק והתרסק על שביל הבטון שליד המיסיסיפי. האם ניסה למות במים והחטיא?

2.

"החיים חברים, משעמם. אסור להגיד ככה.

בכל זאת השמים מבריק, הים הגדול מתגעגע,

אנחנו בעצמנו מבריק, מתגעגע,

וחוץ מזה אמא שלי אמרה לי בתור ילד,

(חוזר ושב) אפילו פעם להודות שמשעמם

אומר שאין לך

עושר רוחני, כי אני משעמם לי כבד.

אנשים משעמם לי,

ספרות משעמם לי..."

3.

זוהי פתיחתו של "שיר חלום" מס. 14, אחד הידועים והמצוטטים ביותר מבין 385 "שירי החלום" שכתב ג'ון ברימן. מעשה היצירה יוצא הדופן הזה, שהתמשך יותר מחמש עשרה שנה, (הסתיים ב-1969), היה מבחינתו של ברימן מלאכת כתיבתו של שיר ארוך אחד. "גיבורו" של השיר העצום הזה הוא גבר לבן, בגיל העמידה, בשם הנרי "שסבל אבידה שאין להשיבה", כלשונו של המשורר.

עוד נחזור לאבידה הזאת. בראיון מונומנטלי שהעניק לכתב העת "פריז רוויו" ב-1970 סיפר ברימן שערב אחד, כאשר צעד עם אשתו (השנייה מבין שלוש) לעבר הבאר השכונתי הם דיברו על שמות שהם מתעבים. לאחר בחינה ושקילה התברר להם שהשמות השנואים עליהם ביותר הם מייבל לאשה והנרי לגבר. "מאותו רגע," סיפר ברימן, "התחלנו לפנות זה לזו, מתוך חיבה ומתיקות, רק בשמות האלה."

"שירי החלום" הקנו לברימן מקום של כבוד בין המשוררים האמריקנים של אמצע המאה העשרים. הוא זכה בפרס פוליצר היוקרתי ושוייך לאסכולה שכונתה "משוררי הוידוי". הוא תיעב בכל ליבו הן את הכינוי והן את השיוך.

4.

נדמה לי שגם מהשורות הספורות שציטטתי כאן וגם ממילות השיר שאני קורא בהקלטה המצורפת (שדווקא אינו משירי החלום אלא שיר מוקדם יותר, אולי שירו הידוע ביותר של ברימן), ברור לחלוטין שיש כאן גם אירוע תרגומי. מבחר מתוך "שירי חלום" ראה אור בעברית ב-1978 בתרגומו של אריה זקס. זקס - נדמה לי שנשכח קצת ונזנח קצת, וחבל - היה משורר, מתרגם ואיש אקדמיה ירושלמי מרתק. הוא היה איש שאהב לשתות ואהב נשים (והרבה לכתוב על שני הנושאים האלה) ומת מוות מוקדם מדי ועצוב מדי.

המפגש שלו עם ברימן היה מבחינתו מפגש עם נפש תאומה, דומָה לו לא רק בסערות השתיה והנשים, אלא גם במקורות ההשראה וביחס המלומד-לחלוטין והפרחחי-לכאורה למעשה הכתיבה. על כריכת המהדורה העברית הצנומה - דיזי גילספי תפוח-לחיים, אולי כמחווה למה שנהוג לתאר כ"ג'אזיות" של שפתו של ברימן. בפנים, בין השירים, הסברים, הרהורים ותיאורים של זקס על ואת ברימן.

זהו מעשה אהבה. ספר אירוטי. ארוע תרגומי שאיני מכיר רבים כמותו - גם אם חלק מהשבירות והעיקומים שמבצע זקס כמענה לפיתולים הברימניים התיישנו מעט ונראים היום מעט גחמניים. מאיר ויזלטיר העניק פעם לאוסף תרגומיו את השם "פגימות". נדמה לי שמעשה התרגום של זקס הוא פגימה שֶיִפעתה נדירה.

5.

ובכן, מהי האבידה שאין להשיבה? כשג'ון היה ילד אביו איים שוב ושוב, גם באוזניו, שיטביע את עצמו יחד עם בנו באוקינוס. בסופו של דבר, כשג'ון היה בן 12, התאבד האב בירייה, ממש מחוץ לחדרו. האב לא לקח עימו את בנו אבל במובנים רבים נטל את חייו. אם תביטו בברימן הקורא משיריו תראו אדם פעור: זקן שיבה סבוך של נביא חסר בית, שינים מוזנחות, אצבעות לבנות וארוכות מאד שהסיגריה ביניהן כאצבע שישית, תמידית.

הוא כמעט תמיד שיכור, בדרך כלל אחרי או לפני (או בזמן) אשפוז פסיכיאטרי. אבל הוא כתב המון וחקר המון ולימד המון באוניברסיטאות שונות והתחתן לא מעט, עד שבבוקר החורפי ההוא של ינואר 1972 יצא מביתו, עלה על גשר שדרת וושינגטון במיניאפוליס, נופף לשלום והגשים את המשאלה העתיקה של אביו.

6.

עד לפני שנים ספורות היה מתג ההפעלה של המיקרופון באולפן גלי צה"ל מעין כפתור אדום שהורדתו מפעילה את המיקרופון והעלאתו מנתקת. אני זוכר את עדי טלמור מקריין מבזק חדשות מתוך התכוונות גופנית גדולה (צריך לדבר פעם על שפת הגוף של המדברים ברדיו). שפת הגוף של עדי היתה כולה התמסרות לריק הגדול, המוחלט, שהוא המאזין הדמיוני. ואז, כשסיים, נגיד בתחזית, היה מטיח, אין לי מילה טובה יותר, את מתג המיקרופון כלפי מעלה ויוצא מיד, בסערה.

נדמה לי שזה מה שעשה לפני שבועיים. גם הוא היה בן חמישים ושמונה, אבל האמת היא שאין כמעט דבר משותף למעשהו ולמעשה של ברימן, זולת, אולי, היציאה מן הבית בידיעה ברורה, מסמאת כשלג של מיניאפוליס או כאור השרב התל אביבי, כי זאת הפעם האחרונה.

• ג'ון ברימן, "שירי חלום". תרגם והוסיף מבואות מאמרים והערות: אריה זקס. הוצאת מסדה, 1978.
• התוכנית "אנשים בלילה", משודרת בגל"צ בימים א' עד ד', בשעה 23:00.
• רוצים לקרוא עוד כתבות על ספרים ? היכנסו לכאן!