"ספארי" של ג'וליה פרמנטו: רומן של זיקוקי דינור

ספר הביכורים של ג'וליה פרמנטו, "ספארי", מוכיח שאם כבר רוצים להיכנס לביצה הספרותית הישראלית, אז כדאי לעשות זאת בקול תרועה. זהו רומן של זיקוקי דינור, של חרמנות מתפרצת, נטולת רסן, עגומה ומהפנטת. זהו רומן שאי אפשר להישאר אדישים אליו פשוט מפני שכל פסקה בו מפוצצת באדרנלין. אין רגע מנוחה ב"ספארי", והדמויות בו נוהגות כחיות; יצריות, רעבות ומנסה לשרוד בג'ונגל העירוני, הלוא הוא תל אביב.

עטיפת "ספארי". זגזוג בין קולות

הגר בקמן היא בחורה תל-אביבית, שמעבירה את זמנה בין סקס לשריצה במועדונים (במיוחד במועדון "החלבון" המפוקפק). סובבות אותה דמויות משנה אשר חלקן מגיחות ונעלמות ולחלקן תפקיד בשלבים שונים של הרומן. "ספארי" נפתח בגוף ראשון, כאשר הגר היא המספרת, ומזגזג בין מספר קולות - של המספרת ושל דמויות נוספות, המרכיבות קולאז' של נעורים פרועים.

פרט להגר, אנו מתוודעים לדמותה האמביוולנטית של לואי קוק, בת עשירים וסופרת, המתמקדת בקשר בין מין ופוליטיקה, והכי חשוב: היא מעולם לא הגיעה לאורגזמה. הגר ולואי דומות מבחינה חיצונית, אך שונות מאוד, והרומן עוקב אחר השתיים בעוד הקשרים ביניהן הולכים ומתהדקים.

מסיבה לאנשים חשובים

יש לשער כי "ספארי" קיבל את שמו מתוך זיקה לחלק האחרון של הרומן, המתאר "מסיבה לאנשים חשובים" בסגנון ספארי. בכך, הציבו העורך והסופרת את כובד המשקל על אותו חלק מזערי יחסית של הספר. כמובן שלספארי יש - כפי שצוין קודם לכן - אסוציאציות אחרות הרלוונטיות לעיצוב הרומן, אך בחירת השם מעניינת דווקא משום שהיא מתייחסת במישרין לסיטואציה ספציפית בעלילה.

הסיבה לכך שאני מוצא את העניין חשוב כל כך, היא שאותה מסיבה טומנת בחובה את הגרעין העלילתי כולו, ובד בבד את המתח הסמוי והגלוי בין הדמויות, את החייתיות ההרסנית, את המיניות והבדידות, הגוף והאינטלקט. אין כל ספק, שעל אף שפרמנטו מציגה שליטה טובה בבניית הנרטיב, חלקו האחרון של הרומן הוא החגיגה הספרותית האמיתית: הרגע בו היא מדגימה באופן הטוב ביותר את כישרונה.

על גב הספר נכתב כי עם פרסומו, "הופכת ג'וליה פרמנטו לילדה הרעה החדשה של הספרות הישראלית." האם כל מה שדרוש כדי לקבל את התואר הזה הוא מידה בלתי מבוטלת של תעוזה, המתובלת בשלל מילים גסות ועיסוק בלתי פוסק בסקס, קוק בשירותים ומעשי סדום למיניהם? התשובה היא חד משמעית: לא.

אילו היתה פרמנטו כותבת זין במקום איבר מין ותו לא, ואילו היתה מתארת באריכות סקס וסמים בשירותי מועדון, לא היה די בכך. הפראות של פרמנטו לא נובעת מכך שהיא כותבת כמו שמדברים, שהיא אינה מבחינה (לכאורה) בין מבע ספרותי ליומיומי, אלא משום שהיא משתמשת בקלישאות הגדולות ביותר, מנקה מהן את האבק, ומציגה אותן בלבוש חדש ומהפנט.

ב"ספארי" נמצא סגנון שמזכיר לעתים את "ארץ פרומה" של כריסטיאן קראכט, למשל, עם ציון המותגים האינסופי, החל מהשמפו וכלה בשמלת מיני. יחד עם זאת נמצא בו זרם תודעה תזזיתי, קולח ומסחרר, ולצד אלו, סצנות מדויקות ועצובות מאין כמותן, המהדהדות לרומנים אינטימיים מאוד, כדוגמת ספרה היפה והעצוב של ג'ין ריס, "בוקר טוב, חצות". פרמנטו קשובה לדמויותיה והיא יודעת בדיוק מתי לתת להן לדבר ומתי להעביר את המושכות אל המספרת. המעברים החדים בין הקולות השונים יוצרים קלידוסקופ מרהיב לרוב, של דמויות שהסגנוניות שלהן מסתירה רק בקושי את האפרוריות של חייהן.

סקס, זהות ותל אביב

עירוב הסגנונות הוא כלי עבור הסופרת להציג לקוראיה את כל מה שידעו כבר ונדמה היה שאין טעם לספר (או שהנחת היסוד תהיה שהסיפור יהיה גרוע). היא כותבת על תל אביב ההדוניסטית, על צעירים במשבר זהות, על סקס כמשהו נשגב ומלוכלך גם יחד, על זוגיות, התאהבות, על בליינות הרסנית וכך הלאה. אבל ג'וליה פרמנטו עושה זאת בחן, בכנות, מבלי להסתיר דבר. היא לא מציגה לנו רומן נבוב על רווקה בתל-אביב, גם לא סיפור אהבה כושל המתרחש בעיר.

היא רותמת את העיר (ולא את ביביה, וגם לא את מגדלי היוקרה שלה) ומצליפה בה במושכות, אינה מניחה לה עד שהיא ממצה את כל תשוקותיה. פתאום תל-אביב מרגישה כמו ברלין, כמו ניו יורק, ולא כמו רקע טריוויאלי לסיפור על משבר גיל העשרים בישראל. יכולתה של פרמנטו להטעין את העיר בעוצמות שזמן רב לא נראו כאן, היא אחת הסיבות לכך שהרומן שלה כה קריא וסוחף.

מתוך כך יוצא שכל הנושאים שהיא עוסקת בהם מקבלים טוויסט עכשווי וחשוב כל כך. הדמויות אומרות דבר אחד ומיד נמסרת לנו כוונתן האמיתית, או שהן סותרות את עצמן בלב. שום דבר לא נסתר מעיניהם של הקוראים, הם המציצנים האמיתיים לתוך הסאגה של הגר בקמן ולואי קוק, וכמציצנים הם יודעים הכל.

פרמנטו כותבת זין לא כי זה פרוע ומשוחרר, אלא מכיוון שכל מילה אחרת תסתיר את האמת, ואילו היתה עושה אחרת, הרומן היה כושל מיד. לעתים פרמנטו מועדת, ומחשבות של הדמויות הנמסרות באמצעות המספרת נדמות זרות לאופיין (כך למשל, כשלואי קוק חושבת לפתע, במה שנדמה כהפך הגמור מהאופן בו הוצגה עד כה: "זה הרי מוציא את כל העניין מסקס, שאמור להיות מסתורי ואסור.") או להבדיל, כאשר כמעט לא ניתן לעקוב אחר שינויי התודעה של הדמויות, דבר שלכאורה אמור להצביע על מהימנות, אך בפועל הוא יוצר ריחוק מהסיטואציה הרגשית.

ככלל, הקטעים המצוינים ברומן הם אלו שמסופרים על ידי הגר בגוף ראשון. פתיחת הרומן המצוינת יוצרת ציפייה - שמתממשת - לסיפור קצבי ומלהיב. הגר "מספקת את הסחורה", פרמנטו כותבת אותה נהדר ומצליחה להציל אותה מהבנליות משום שהיא מציבה אותה ככזו. המודעות המוגזמת, החיות המתפרצת והאובססיביות עומדות כל העת אל מול הדיפרסייה, הבדידות והעצבות. הגר היא דמות חזקה מתוקף חולשתה, בלתי נשכחת דווקא משום שהיא עוד אחת בהמון וודאי שבהשוואה ללואי קוק, העונה לרבים מסממני "הכפיל" הידועים, היא מעניינת פי כמה.

לעומתה, לואי קוק, על אף הפוטנציאל הגלום בה, אינה דמות בשלה דיה ולמרות שהיא מספקת כמה

סצנות מרהיבות, היא משמשת, לטעמי, חוט מקשר, מעין "חפץ מעבר", מראה שבורה לדמותה הזוהרת באמת של הגר. לא בכדי, הרגעים החלשים של הרומן הם אלו הנמסרים מפיה. הפסקה החותמת את הספר, כאשר דמותה של הגר מגיעה לשיא העוצמה, מדגימה את הבעייתיות בנוגע לדמותה של לואי. מבלי לחשוף את פרטי העלילה, נאמר כי היא מעלה תחושה של חוסר סיפוק וחוסר בהירות בנוגע לאפיון דמותה.

ולא מפני שלואי היא מסתורית ובלתי ניתנת לפענוח, אלא מפני שבה, ואך ורק בה, הסופרת אינה חושפת את הכל. לואי משנה את פניה לא משום שהיא אניגמטית, אלא משום שבניגוד לשאר הדמויות, היא אינה שקופה, חרף הניסיון להציגה כך. איננו מבינים אותה מכיוון שנראה שפרמנטו אינה מבינה אותה עד תום.

"ספארי" מבצע את תפקידו נאמנה: הוא משלהב, מחרמן (לא בשל השפה הבוטה, אלא נוכח העיצוב הפיזי והחריף שלה) ומספק את כל המאווים שלנו. חרף נקודות החולשה שלו, ניתן לזהות ברומן קול מרענן ומקורי ואת פרמנטו כהבטחה של ממש.

"ספארי", מאת ג'וליה פרמנטו. הוצאת אגם, 301 עמ'.

רוצים לקרוא עוד כתבות על ספרים? היכנסו לכאן!