מתחת לרדאר: מוזיקה חדשה ועצמאית
סקירת אלבומים עצמאיים שאולי חמקו מאזניכם: סגול 59 מרגיש טבעי באלבום פולק בלוז, צמד העברית חוזר באלבום העולה על רוב העבריים שיוצאים כאן, משה בקר פשוט ואפקטיבי והבן של ד"ר ויגדר חי בחו"ל אבל מרגיש בישראל של האייטיז
בתוך אדי החום, מבעד למאהלי המחאה, על רקע צווחות הילדים המשועממים עד אימה, יוצאים כאן כל הזמן אלבומים חדשים. מרביתם עוברים הרבה מתחת לרדאר - אם עוד נשאר בכלל אחד כזה, וחבל. לפחות במקרה של ארבעה מהם, שיצאו באופן עצמאי, החלטתי לשים זרקורון.
העברית - רגשות מודרנים
באזז הייתה אחת מאינספור הלהקות שדיוויד בואי שיתף איתן פעולה, רגע לפני שהפך לבואי הגדול. באזז זה דבר שהוא ידע לעשות אולי טוב מכולם. ובאזז זה גם משהו שפגע לא פעם בקריירה שלו.
ועכשיו, לציוֹן. להקת העברית רכבה לפני ארבע שנים על כנפי הבאזז, חמושה באלבום בכורה עם להיטים כמו "הכל הסתבך" ו"מסיבת כיתה" וסאונד עדכני להפליא. כל מי שטען שהוא מבין משהו, אהב לטעון שהיא משהו משהו. עד שהבאזז עלה על גדותיו, והטביע את נתיניו. כי כשאומרים על מישהו שוב ושוב שהוא מיוחד, בסוף הוא הופך לדבר הכי מאוס ונדוש בעולם שלא באשמתו.
עוד נוסע אחד - סגול 59
בתוך הנחשול האדיר של ההיפ הופ הציוני, שנעלם כלעומת שבא, שחו גם כמה משתתפים שמהרגע הראשון היה ברור שבאו רק להתארח. כאלה שלצד הכישרון והשנינות שלהם, שהלמו היטב את הז'אנר, הותירו תמיד תחושה קלה של מלאכותיות. חן רותם, הוא סגול 59, היה אמנם מחלוצי החלל (בשנת 2000 כבר הוציא את "התקופה הכחולה" בפאקט רקורדס הזכורה לטוב), אבל איכשהו תמיד הרגיש לי כמו מישהו שנורא אוהב היפ הופ כמאזין ובעל טעם משובח, אבל כאמן נמצא עם רגל בפנים, רגל בחוץ.
והנה, באלבום החדש שלו, ההיפ הופ נעלם כמעט לגמרי, לטובת פולק בלוז שהולם את סגול הרבה יותר. הפעם הוא טבעי, לא משחק שום דמות. רצועה כמו "921", למשל - על שם קו האוטובוס - היא שיר מסע מטריף ברחבי הישראליאנה שמתכתב במודע עם טרובדורים אמריקאיים, אבל גם עם מאיר אריאל, שלום חנוך, אהוד בנאי ושות'. אגב, העובדה שסגול הוא קיבוצניק במיל' מורגשת בשיר היטב. בדומה לגיטרות של קיבוצניק אחר, גבע אלון, שמתארח כאן בהנאה גלויה.
האזינו: "921" של סגול 59
הגיע הזמן למחקר רציני, שינסה לפצח את ה-DNA הזה של אזור פרדס חנה, קיבוץ, אקליפטוס ומקלות מעושנים, שמייצר תת תרבות ישראלית ייחודית ומזוהה מאוד, וטוב שסגול 59 משתלב בה, או ליתר דיוק, חוזר אליה. אז נכון, למרבה הצער אין מספיק "921" באלבום הזה. לא פלא, כי מדובר באלבום שהוא לטעמי בעיקר קריאת כיוון של חן רותם, ביום שאחרי הפרסונה ההיפ הופיסטית שלו. וככזו, הוא לא אחיד ברמתו, לעיתים מהוסס ומבולבל מדי, אבל גם עתיר בפוטנציאל. כזה שבטח יתממש באלבום הבא.
משה בקר - מוסה סוסה
חובב המוזיקה הטיפוסי זוכר את בקר כזמר האובר-חייכן ששר את "תות שדה מרמת השרון". זאת, כמובן, כבר הטעות הראשונה. כי תות השדה היה חלק מאלבום מצוין, "חפצים אישיים" (1987), שכל הטקסטים שלו נכתבו במיוחד עבור בקר בידי נעמי שמר, לא פחות.
עכשיו, אחרי כל השנים, חוזר בקר אל המוזיקה (אם לא כוללים את האלבום "סולו", שתיעד מופע שבו ביצע קלאסיקות ישראליות), אבל הפעם כל הטקסטים הם שלו. והם גם החלק החזק ב"מוסה סוסה". כי בקר לא היסס להיחשף ולהציג את החלקים הכי פגיעים ולא תמיד נעימים בנשמתו. מהאכזבה המרה של חיי הבגרות ("קם בבוקר"), דרך התעללות רגשית שעבר כילד ("מוסה סוסה") ועד ליחסיו הלא פתורים - עדיין - עם אביו המנוח ("בוא אבא"). מרבית הלחנים - גם הם של בקר - פשוטים ואפקטיביים, ההפקה המוזיקלית מורכבת, אבל לא מנסה לגנוב את ההצגה, והתוצאה היא אלבום אישי עם לא מעט רגעים מרגשים.
הבן של ד"ר ויגדר - הבן של ד"ר ויגדר
לבן של הדוקטור קוראים סיוון ויגדר. הוא מתגורר בארצות הברית, אבל מחובר בכל נימי נפשו לישראל. של האייטיז. ואני נותן לו צל"ש, ולוּ על המקוריות השם, עיצוב העטיפה (קרוואן מהוה ומנומר) וההתפרסות על פני מגוון רחב של סגנונות מוזיקליים: רוק, רגאיי, בלוז, חסידי ואפילו מזרחי.
לא כל אחד מ-11 השירים באלבום הבכורה שלו הוא חיוני. ההפקה המוזיקלית רזה ובסיסית מדי ולעתים קרובות יש תחושה שהרצון להגניב עולה על הצורך להיות כן. ועדיין, יש איזו רוח של חופש ומקוריות ששורה ממעל, עם לא מעט רגעים שמממשים את הפוטנציאל, כמו "שירה", "זמן" או "סוס בדיכאון" ("בפריז אחרי הגשם, כשסוס לבן בדשא, הבין שהוא חמור בעצם כן חמור, ושום דבר שיעשה לא יעזור").
אז נכון, ויגדר צריך להבין שבישראל קרו כמה דברים מקוריים אחרי להקת טנגו ועופר אקרלינג. מצד שני, כמה דברים מקוריים קרו פה אחרי להקת טנגו ועופר אקרלינג?
- לכל הטורים הקודמים של "תווי שי"
