לחיות את הרגע: עם הקיאק לאורך חופי מוזמביק
שרידים אחרונים של קומוניזם, דמקה על החוף עם הילדים, אנשים עניים ששמחים ורוקדים כי אולי זה כל מה שנשאר. מסע לאורך חופיה של אחת המדינות העניות בעולם. חלק שני ואחרון
וילנקולו (Vilanculo), כן, זה היה שמו, פגש אותנו ליד הרציף הימי של תחנת המשטרה. הוא גילה יחס חם וידידותי ואפילו הציע שאחד מחייליו יתלווה אלינו כדי להראות לנו את העיירה – הצעה שקיבלנו בשמחה. לאחר סיבוב רגלי קצר הודינו לחייל ושחררנו אותו. מה גדולה הייתה הפתעתנו כאשר החייל סירב לעזוב. הוא הסביר שניתנה לו פקודה ללוות אותנו לכל מקום למען נוחיותנו וביטחוננו.
עוד טיולים ביבשת אפריקה:
- סוף העולם במאלי: נשים של ברזל ותמונות אסורות
- רואנדה: מסע בעקבות היצורים שכל כך דומים לנו
- דנקיל: מפגש עם שליטי המדבר של אתיופיה
צחקנו והודינו לו פעם נוספת, תוך כדי הסבר שאנחנו מרגישים לגמרי בטוחים בעיירה השקטה והמקסימה ושהוא אינו צריך לדאוג לנו. "אנחנו פשוט רוצים לטייל קצת לבד". אך החייל התעקש שכל עוד מפקדו לא מבטל את הפקודה הוא ימשיך ללוות אותנו בין אם נרצה ובין אם לאו. "דרך אגב, grande boss מזמין אתכם לארוחה במסעדה", הוסיף החייל.
במוזמביק דבר רוסית
פגשנו את וילנקולו במסעדה, לשם הגיע עם הנהג במכונית השרד שלו. "ממשלת מוזמביק מזמינה אתכם" הכריז בחגיגיות. איכשהו לא יובל ולא אני התרשמנו מחשיבותם של שני קיאקיסטים מישראל עבור ממשלת מוזמביק, אבל הרחנו עוד הרפתקה בדרך, ובלי לשאול שאלות מיותרות נענינו להזמנה.
במשך הארוחה גילה וילנקולו סקרנות יוצאת דופן. הוא התעניין מאוד במוצא הישראלי שלנו והתלהב במיוחד מעיר הולדתי - מוסקבה. "האם ביקרת ברוסיה?", שאלתי אותו מתוך נימוס. הקצין חשב כמה שניות ולבסוף נד בראשו. הייתי ממש מופתע. רוסיה אף פעם לא הייתה יעד תיירות פופולרי, בייחוד עבור תושבי מוזמביק שבדרך כלל אינם יכולים להרשות לעצמם טיול למדינה שכנה באוטובוס, שלא לדבר על טיסה ליעד מרוחק.
"כמה זמן בילית ברוסיה?" שאלתי.
"שבע שנים", ענה וילנקולו.
"אם כך, אתה ודאי דובר רוסית".
"דה", ענה הקצין. עברנו מפורטוגזית קלוקלת לרוסית שוטפת. אין ספק שלנהל שיחה ברוסית עם תושב שחור עור באמצע עיירה נידחת במוזמביק היה הזוי למדי.
ברית המועצות ומוזמביק היו פעם בנות ברית, ועם התפרקותה של המעצמה האדומה נפרדו דרכיהן. וילנקולו למד באקדמיה הצבאית הימית בלנינגרד. חייתי ברוסיה מספיק שנים כדי להבין מיד את המשמעות האמיתית של אותם הלימודים: ה-grande boss שלנו היה בצעירותו שליח הקג"ב במדינתו שלו. רק עכשיו התחלתי לקשר את הקריירה המפוארת שלו עם נוכחותו של החייל שנצטווה ללוות אותנו. לאחר הארוחה וילנקולו שחרר אותנו מעולו של זה.
וילנקולו לחץ בחמימות את ידינו תוך כדי איחולים להמשך טיול מהנה. החיילים ליוו אותנו עד לקיאקים. "הכל בסדר? אין בעיות?", שאלו אותנו פעמים אחדות כשחיוך רחב וקצת מתוח מרוח על פניהם.
אין מים, אין ביוב, אין חשמל, יש ריקודים
ללא ספק, אלמלא Maritima הטיול שלנו היה מאבד חלק ניכר מחוויותיו המצחיקות. אנשי מוזמביק הפשוטים וטובי הלב היוו את הצד השני של המטבע. אמנם עניים ברכוש, אבל עשירים בשמחה ובגישה ייחודית לחיים.
באחד הימים יובל הרגיש כאבי בטן עזים וחדל לאכול. חתרנו בדלתא של הזמבזי, מנסים למצוא את דרכנו בתוך מבוך של אין-ספור תעלות כדי להגיע לעיירה, שם, לפי ההערכה, אמור היה להיות רופא. המפות הסובייטיות הישנות שהורדנו מהאינטרנט לפני הטיול היו מפות של בערך. הן היו מפורטות למדי בכל מה שקשור ליבשה, אבל הנהרות וקו החוף סומנו בצורה מרושלת. נהר רחב שסומן על המפה היה במציאות תעלה צרה שהסתיימה ללא הודעה מוקדמת. מפרצים רחבים שנצבעו בצבע כחול מבטיח היו מכוסים ביערות מנגרובים ואף בג'ונגל.
הסיכויים שלנו להגיע לעיירה עם בית חולים בהתבסס על המפות הללו היו קלושים. דייג מקומי התנדב להראות לנו את נתיב היציאה אל הנהר הגדול, משם הניווט כבר היה אמור להיות הרבה יותר פשוט. חתרנו - יובל מוביל, אני אחריו, ולבסוף המדריך שלנו - בקאנו מעץ שאותו גררתי כדי ששלושתנו נתקדם מהר יותר. שלוש שעות מאוחר יותר הגענו לנהר הגדול.
כאן היו דרכינו אמורות להיפרד; הדייג עשה את שלו. שלוש שעות חתירה בקאנו בכל כיוון, והוא לא ביקש אגורה. וכשיובל פתח את אחד מתאי האחסון של הקיאק והוציא משם ארנק הוא היה מופתע ואסיר תודה. זו הייתה מוזמביק האמיתית, הארץ שבה התאהבנו.
את הטעימה הראשונה - והמוזרה - קיבלנו כבר ביום הראשון של הטיול. בכפר בו נחתנו היו עשרות מבנים מבמבוק שהיו בנויים על החול, בדומה לחושות של הבדווים בחופי סיני. לא הייתה דרך גישה לכפר, לא אספקה מסודרת של מים, לבטח לא מערכת ביוב וגם לא היה חשמל למעט גנרטור קטן אשר הפעיל... מערכת הגברה של בר ריקודים. כן, כן, בר אשר היה ממוקם בחושה המרכזית בכפר. השילוב הביזארי בין עוני מחפיר לשימוש כל כך לא הגיוני במשאב חיוני וחשוב זעק לשמים. אפשר היה לנהל סביב הגנרטור היחיד הזה דיון פילוסופי על תרומתו האפשרית לפיתוח מוצרים רווחיים כלשהם, שהיו יכולים לשפר את מצבם של אנשי הכפר.
או שאולי, במצב העוני הקיים בכפר, הם לא מתכננים כלום, לא יודעים ולא רוצים לתכנן. הם פשוט נושמים את החיים, כמו ילד שעם מעט הכסף שברשותו רץ לקנות קרטיב ולא חוסך אותו כדי לרכוש מתנה שווה יותר בעתיד. ולכן, מבלי להתייחס לשאלה מה ניתן לעשות עם גנרטור קטן אחד, הם עשו את הדבר ההגיוני והמתבקש - המתיקו את חיי הרגע, שכן עני הוא מי שמרגיש עני, ומי שרוקד ושמח – רחוק מלהיות עני.
בהמשך ראינו שאכן זה לא היה המקום היחיד שבו המוסיקה קיבלה עדיפות על פני כל דבר אחר. סביר להניח שאצלנו היו נכנסים לחישובי היעילות של הגנרטור ומה ניתן לעשות בעזרתו גורמים שלא קשורים למה שאנחנו מרגישים באותו הרגע, ומישהו היה מחבר את הגנרטור אולי כדי להביא מעט אור לכפר. אבל בעוד אנחנו רציונליים, ויודעים לנצור את הדחפים שלנו כדי להשיג אושר בעתיד (רוכשים השכלה, משקיעים בקריירה, צוברים פנסיה...), וכפועל יוצא אנחנו גם חיים את המחר במקום ליהנות מהיום, אצל תושבי מוזמביק המצב הפוך.
לחיות את הרגע
לאחר הייאוש הארוך שנבע מהמלחמות הפנימיות בין השליטים ואלה שרצו להיות שליטים, והמחשבה שבעצם העתיד הוא היום, ומה שלא תעשה היום ייתכן מאוד שלא תוכל לעשות מחר, כל שנותר להם הוא "לחיות את הרגע". הדבר מתבטא בהרבה תחומים בחיים במוזמביק, בין השאר בחיי המשפחה. במקומות רבים קיימת פוליגמיה גברית ונשית ובאופן כללי פתיחות מפתיעה כלפי המין. לעתים האישה מגדלת את ילדיה עם אמה כי אין לה מושג מי אבי הילד.
ככל שהתעמקנו במוזמביק כך הכרנו טוב יותר את תושביה ודרך חייהם. מוזמביק היא אחת המדינות העניות בעולם. תוחלת החיים הממוצעת אינה עולה על 40 שנה. המחוז שבו טיילנו היה העני ביותר במדינה. הכפריים הפשוטים לבשו לרוב בגדים ישנים, בלויים וקרועים. לפעמים ממש סמרטוטים. בשר לא עלה על שולחנם, ובעצם גם לא היה שולחן... בחלק מהכפרים לא היה אפילו אורז או קמח חיטה. במקומות המבוססים החזיקו התושבים העשירים תרנגולות להטלת ביצים. כאשר קנינו פעם תרנגולת וביקשנו מבעל המקום לבשלה, לאחר הארוחה התקבצו כל בני המשפחה וחלקו במה שנשאר, בעיקר עצמות, דבר שגרם לנו לחשוב שנית לפני הפעם הבאה...
זה ודאי נשמע מדכא, אך במציאות האווירה הייתה שונה. האנשים האלה לא הפסיקו לחייך ולהתלוצץ, גם בשעה שאכלו את שאריות התרנגולת שלהם. הם צחקו על שני הלבנים המשוגעים שחותרים בשתי סירות מוזרות בתוך האוקיינוס. הם ידעו להעניק ולקבל אהבה. הם לא קיבצו נדבות. הם לא נגעו בחפצים שלנו אף על פי שלעתים היינו משאירים את הקיאקים מלאים ציוד על החוף והולכים לבקר בכפר מרוחק. הם שאלו אין-ספור שאלות סקרניות. הם עזבו את מלאכתם והתקבצו סביבנו שעות כי זה נראה להם מעניין, על אף שהים, שכמו שכבר תיארנו רוב הזמן לא אפשר יציאה לדיג, היה שקט. ניהלנו שיחות ארוכות. למשל, על טכניקת החתירה הנכונה. העובדה שכולנו נכנסנו לאותו הים, אנחנו בקיאקים והם בקאנו, יצרה קרבה מיוחדת בינינו.
כמעט כל פריט ציוד שלנו יכול היה להפוך תושב מקומי לאדם עשיר בכפרו: שעון יד, זוג סנדלים טובים, שק שינה, ועדיין איכשהו נראו הכפריים מאושרים יותר מאתנו. במעט הכסף שהיה להם הם קנו טרנזיסטורים קטנים שאתם היו הולכים לכל מקום ורוקדים לצלילי מוסיקת Marrabenta נפלאה ועליזה שבקעה מהרמקול הזעיר. ברוב הימים הם לא היו מסוגלים להיכנס לים עם סירות הקאנו הפתוחות שלהם ולדוג, כי הרוחות הדרומיות החזקות העלו גלים גבוהים מדי.
בחודשים יוני ויולי נושבות כמעט תמיד רוחות דרומיות, אך עובדה הזאת לא הפריעה לדייגים להפגין אופטימיות תמידית. הם לא תכננו הרבה, לבטח לא התייחסו לסטטיסטיקות שעסקו במספר ימי הרוחות הדרומיות בכל חודש. בימים שלא היו מסוגלים לצאת לדיג הם העבירו את זמנם באופן פורה ביותר; הם שיחקו כדורגל, דמקה ומנקלה, וכתוצאה מריבוי ימי הרוח הם התמקצעו במשחקים הללו בצורה יוצאת דופן. פעם ניסינו יובל ואני לשחק דמקה נגד דייג מקומי. התבוסה הייתה מוחלטת: אני הפסדתי בכל חמשת המשחקים, יובל הצליח להוציא תיקו אחד.
אחרי שבועיים של חתירה הגענו ל- Pebane – עוד עיירת חוף במחוז זמבזיה. שם למרבה הפלא פגשנו את האדם הלא שחור הראשון. הוא שיחק בהתלהבות רבה כדורגל עם התושבים המקומיים. שמו Qin, ומוצאו מסין, והוא הגיע למוזמביק מטעם חברת מכרות. הוא אמר לי: "נשלחתי לאתר אוצרות טבע באדמה. אבל אני לא בטוח שאני רוצה בכלל למצוא משהו. ברגע שנמצא מינרלים ישתנו החיים של המקומיים באופן מוחלט, ואני לא רוצה לקלקל את האושר שלהם".
אני מניח על השולחן את המזכרות שהבאתי מהטיול: ריקוד וצחוק, טוב לב וכנות, משחק וסקרנות, והחשובה מכולן - חיי הרגע. אני מתבונן באוסף הקטן שלי ונזכר בשורות:
"כשהילד היה ילד,
הוא לא ידע שהוא ילד,
הכול היה מלא רגש,
וכל הנשמות היו אחת..."
-
הכתבה פורסמה בגיליון יוני 2011 של הירחון "טבע הדברים "
-
מתנה לגולשי ynet: גיליון היכרות ב-10 שקלים בלבד
לפנייה לכתב/ת 
