"מודה אני" של שלומי שבת: אופנת הדת

הסרט "מודה אני" של שלומי שבת הוא פרויקט מבולבל שבו הוא וחבריו פורשים את המנהגים והאמונות החולפות להם הם מכורים כרגע. זה לא אומר שצריך לקנות מהם את דעתם על הדת: כמו מתכון לפוקצ'ה או תיקון רדיאטור, את זה עדיף להשאיר למומחים

אם רציתם לדעת מה אלוהים עושה בשעות הפנאי שלו, שלומי שבת וחברים מעולם המוזיקה סיפקו אתמול שלל תשובות בסרט "מודה אני" ששודר אמש (ג') בערוץ 2, שם חקר את חבריו המוזיקאים על יחסם לאמונה.

ביקורות טלוויזיה נוספות:

ראשית, אלוהים עובד במכירת כרטיסים: שלומי שבת יודע היטב שזה לא הוא עצמו שממלא את קיסריה. "אני לא מספיק חזק כדי שכל הכרטיסים יימכרו", הוא מתוודה על חולשותיו. תהליך ההתקרבות של שבת לדת התחיל בפסגת ההצלחה שלו, בניגוד לסיפורים על אנשים שפתאום הכירו בקיומו של בורא עולם דווקא כשהיה להם רע. שבת מצהיר שהוא לא עובד בשבת אבל כן מעשן, מניח תפילין אבל חי בחטא, מקפיד לטוס לאוּמן אבל באמת לא יודע מה יהיה עם התהליך, ועוד הוא אומר שהוא "מבולבל", דבר שמשותף לכל המוזיקאים שנטלו חלק בפרויקט של שבת.

אייל גולן עם שלומי שבת בסרט. מתריס נגד המצוות(צילום: באדיבות ערוץ 2)

אם תשאלו את קרן פלס, אלוהים הוא מי שמרשה לה לאכול קלמארי. דין דין אביב בטוחה שאלוהים הוא סוג של פרופסור רולידר, באשר הוא מציב גבולות למי שלא היו כאלה. לאה שבת, כישרון ענק ואחות של, בטוחה שאלוהים הוא מי שגרם לתחושה הבאה בעודה משתטחת באומן: "אני הרגשתי שרבי נחמן מוציא את הידיים ומחזיק לי את הלב". אכן, תחושות קשות.

תהליך של חזרה בתשובה עובר על חלק בלתי מבוטל מאמני ישראל. יתכן שהתהליך הוא אכן אותנטי, מרגש, נוגע ללב, אישי וחושפני וכל התארים האלה שבהם מנסים למכור לכם תוכניות טלוויזיה. מה שלא סיפרו לכם עד כה, הוא שאלוהים גם עובד ברשת: עובדה, בקשת הציעו למשתתפים בפרויקט "The Voice" שידפקו את המתחרים ויעברו אליהם תמורת צ'ופרים פלוס דוקו אישי. רשת ואלוהים ניצחו. עכשיו הוא צריך להביא להם רייטינג. אין לי ספק שה' אלוהינו, האחד והיחיד ואין בלתו, עמד במשימה בגבורה.

אין לי ספק גם בכנות ובאותנטיות של התהליך הנפשי המורכב ששלומי שבת מצוי בעיצומו. זאת לא הנקודה. נכון שלא הייתם מוכנים לקנות משלומי שבת מתכון לפוקצ'ה, או עצות לתיקון הרדיאטור? אני לא מוכנה לקנות ממנו ומחבריו את שלל המנהגים, מסורות, טרנדים ואמונות חולפות שהם מכורים להם כרגע; לא בגלל איזו חילוניות-להכעיס, אני לא לוקה בתכונה המעצבנת הזאת. יש לי סימפטיה ואמפטיה לאנשים שמתקרבים אל בוראם, דתם, שורשיהם והמשפחות שלהם. על פי כל קריטריון אובייקטיבי, אני שייכת למתקרבים האלה.

אבל בדיוק כמו שלומי שבת, אין לי משהו חשוב, מעניין או מאיר עיניים לומר על הדת היהודית מפני שאני יודעת שאינני יודעת מספיק. שבת והחברים לא יודעים את זה. הם לא מצליחים להבחין בין עיקרי אמונה לאופנה. הם לא יודעים שאומן זאת אופנה, הם לא יודעים מה עיקר, מה טפל ומה ממש לא חשוב. פלא שהם מבולבלים?

יש גם מי שמתריס נגד המצוות: בדו-שיח עם אייל גולן מתברר כי כיפה הוא לא שם ובכיפור הוא לא צם, שימו לב לדיאלוג.

גולן: "אני חושב ששבת יותר קדושה מכיפור".

שבת: "אבל אתה לא שומר שבת".

גולן: "יפה! אז למה שאני אצום בכיפור?".

עם זאת, יש בסרט רגעים יפים. למשל בסטודיו "תורה ושירה" של דויד ד'אור, כשקובי אפללו, נתי רביץ, ד'אור ואחרים שרים יחד עם שלומי שבת; כששבת יושב עם הוריו החילוניים והם שרים יחד בתורכית; כשדין דין אביב מתבוננת באהבה אין קץ בתמונה של בנה עם הפאות וקוראת לו "צדיק". בשאר הזמן, הבלבול, העילגות והאופנתיות של התהליך המתועד לא מצליחים להסתיר את פגמיו הרציניים יותר של הסרט.

יש טענה רצינית למדי של אינטלקטואלים חילוניים לגמרי, שנוכחות אלוהית - או תחושה של נוכחות כזאת - היא חלק אינטגרלי מתהליך היצירה. שלומי שבת לא בחן בסרט את הקשר בין מוזיקאים, תהליך היצירה שלהם ויחסם כלפי האל, וחבל שלא עשה כן. הוא הסתפק באיסוף חברים בעלי דעה דומה. אבל יש עוד דרכים להתקרבות והתחזקות דרך המוזיקה עצמה: אביתר בנאי, קובי אוז, אתי אנקרי ואחרים הם דוגמאות מעניינות הרבה יותר לתהליך הזה מכפי שנראה כאן.

לצד החיוב צריך לומר ש"מודה אני" של שלומי שבת הוא שיר שיהפוך ללהיט. אני מקווה שהוא יעלה בפופולריות שלו על "מי שמאמין לא מפחד" המטומטם של אייל גולן. זו לא תהיה הוכחה שיש אלוהים, רק שיש מוזיקה טובה וטובה פחות.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו

שלחו כתבה שתף ב- שתף ב-

תגיות: