55% מרגלים אחרי הילד בפייסבוק. למה לא יותר?

בעבר הלא מאוד רחוק, כאשר הייתי פרגית-פייסבוק מבוהלת, קלטתי שהאיחור בהטמעת המציאות החדשה גורם לי לאבד קשר עם בסיס האם, כלומר עם מה שהילדים שלי עושים במדינת קונפירם פינת איגנור אליה העתיקו את חייהם. ככל שהם נעצו את הפעילות הסוציולוגית שלהם עמוק יותר ויותר בתוך הקיר הצוקרברגי, כך הרגשתי אני מנותקת, אילמת ובעיקר חסרת שליטה ויכולת השפעה.

הטורים הקודמים של ענת לב-אדלר:

• פיצה בחוץ? מכינים לבד! חינוך כלכלי מתחיל בבית
• הורים, הגיע הזמן למחאת ספרי הלימוד
• זהירות, טלוויזיה: מה אתם לא רוצים שהילדים יראו
  

מה קורה שם? מי נגד מי? למה הם צוחקים לעצמם בקול רם? מה הם עושים מול המסך כל כך הרבה שעות? מי מדבר איתם? למי הם עונים? מאיפה יש להם כל כך הרבה חברים כאשר רשימת הקשר הכיתתית מונה בסך הכל 33 ילדים?

מהר מאוד היה לי ברור שאני חייבת מתווכת פייסבוק, סוכנת מיומנת בתנועה במבוך הלייקי, שתמלא את תפקיד המכ"ם, השוטר והמבוגר האחראי ותתרגם לי את העלילה לשפת מבוגרים-מכחישי-פייסבוק. תוך שעות ספורות הייתי מעסיקתה בתשלום של מרגלת פייסבוק מתוחת עור וחדורת ג'סטין ביבר, שהתנפלה על משרת האמון שהוצעה לה ומיהרה לתרגם אותה לתוכנית עסקית. "את חושבת שיהיו עוד אמהות בשכונה שירצו", התעניינה, וכבר ראיתי את סימני הדולרים מתגלגלים בתוך אישוניה. לייק! ביג לייק!

סוכן כפול במדינת אויב

הצעירה, שילדיי הכירו, רחשו לה אמון וממילא אישרו אותה מזמן, הפכה להיות הסוכן הכפול שלי במדינת האויב. היא הגיעה אלינו הביתה ובדרך אגב התיישבה עם הילדים ליד המחשב ותלתה עיניים בקיר שלהם. הם, מצידם, הוחמאו מכך שמישהי בגילה סופרת אותם. המרגלת שלי דיווחה לי על תנועות חשודות, חסמה מסתננים עויינים ("הילדים שלך דווקא די בסדר, רוב החברים שלהם הם ילדים בגילם. את מי שהם אומרים לי שהם לא מכירים אני מוחקת, הם לא מרגישים") והתריעה על התנהגות בלתי חברתית לא רק של הילדים שלי, אלא גם של ילדים אחרים.

נרגעתי. חזרתי לנטר חלקית את התנועה בחיי הטף ולרגע לא היו לי נקיפות מצפון על כך שאני פולשת למרחב לא לי.

"אבל את חודרת להם לפרטיות", הזדעקה חברה כאשר לא התאפקתי והתוודתי על הרפתקת הריגול הקטנה שלי. "לפרטיות? את מחפשת פרטיות בפייסבוק? מה שהם יכולים לספר ל-193 החברים שלהם, גם לי מותר לדעת", השבתי בלי להסס.

אז זהו, שלא כל ההורים חושבים כמוני. רק 55% מההורים, כך עולה ממחקר חדש שהתפרסם בימים אלה, נוהגים להשתמש בפייסבוק ככלי למעקב אחר ילדיהם. ואני שואלת – זה הכל? רק כמחצית מההורים טורחים לבדוק מה הילדים שלהם עושים ביקום המקביל הזה? האם שאר ההורים אדישים, או שהם פשוט עדיין לא מבינים שהחיים החברתיים האמיתיים מתנהלים בין קירות וירטואלים ולא בין קירות הבית???

כשהיא יוצאת מהבית אתם לא שואלים עם מי היא נפגשת?(צילום: shutterstock)

אני חופרת גאה!

כאשר ילד הולך לחבר אנחנו טורחים ושואלים אותו לאן הוא הולך, מתי הוא חוזר, מי זה החבר (במידה ואנחנו לא מכירים אותו), וכאשר הוא חוזר אנחנו מבררים מה עשו שם, על מה דיברו, איך היה (ומתפללים בלב שהם יענו לנו במשפט שמכיל בתוכו עוד כמה המהומים מעבר להפטרה הקבועה - "חופרת").

ומה עושים כאשר הילדים בכלל לא יוצאים מהבית כדי לפגוש את החברים שלהם? מה עושים כאשר הם יכולים להיפגש איתם בפייסבוק באיזו שעה שהם רוצים, לעשות איתם מה שהם רוצים ולהגיד מה שבא להם בלי שאנחנו בכלל יודעים האם ומתי הם חזרו משם?

לכן, תגידו מה שתגידו, אני מרגישה חופרת גאה. וזה לא עניין של בחירה. הורה חייב להיות במעקב אחרי הילדים שלו בפייסבוק כיוון שזהו מגרש המשחקים החדש. אלה הברזלים עליהם יושבים ומתכננים מה עושים היום. הורה שלא נמצא בפייסבוק, ולא רק למטרות ריגול, אלא גם סתם למען הנוכחות ההורית, עלול לפספס את החיים החברתיים של ילדיו, ולהחמיץ את ההזדמנות לעזור ולכוון את התנהלותם. הרי גם במרחב הווירטואלי מתקיימים עדיין קרבות אגו, חרמות והתעללויות בילדים, והם אפילו קלים יותר לביצוע, ומן הסתם ההשפעה שלהם על נפש הילד היא אותה השפעה.

ואכן, הורים שהתראיינו למחקר טענו שהם עוקבים אחר ילדיהם בפייסבוק גם מתוך הנטייה ל"הגנת יתר" (36%) וגם כיוון ש"זו הדרך היחידה שלי לדעת מה הילד שלי עושה" (24%). מבין ההורים שנוהגים לעקוב אחר ילדיהם בפייסבוק 41% עוקבים אחר עדכוני הסטטוס, 39% קוראים את הכיתובים שהילדים מעלים לקיר ו-29% בוחנים את התמונות.

כבר לא מצמידים אוזן לדלת 

ולמרות האחריות ההורית הנדרשת, 14% מהנשאלים הודו שהם מרגישים כי הם "דוחפים את האף למקום שאינו שלי". אז הורים יקרים תפסיקו להיות נבוכים. התפקיד שלנו, גם בפייסבוק וגם בחיים האמיתיים, הוא לא להיות חברים של הילדים שלנו, אלא להיות הורים מלווים לאורך הדרך.

ותחשבו דווקא על היתרונות העצומים של הכלי הזמין הזה (טוב, בסוף התיידדתי עם הרשת ונפלתי בקסמיה, הרבה בזכות ההדרכה הצמודה של המרגלת הצעירה, אגב). הרי בעבר הילדים הסתגרו עם החברים בחדר ולנו לא הייתה דרך לדעת (לבד מהצמדת האוזן למנעול). היום הטכנולוגיה מאפשרת לנו להתוודע בקלות לאטמוספרה החברתית בה פועלים הילדים שלנו, ולהיות עדים לדברים הטובים והפחות טובים שעוברים עליהם, שכן הכתובת נמצאת תמיד על הקיר.

ומה שלא כתוב על הקיר, אגב, עדיין ניתן למעקב. עובדה. 76% מההורים שנשאלו בסקר אמרו כי הם דווקא עוקבים אחר היסטוריית הגלישה במחשב הביתי, 21% עוקבים אחר המיילים שהתקבלו ו-23% אחר המיילים שנשלחו.

הכותבת היא מחברת סדרת ספרי המתנה בהוצאת ידיעות ספרים. לעמוד הפייסבוק של ענת לחצו כאן .