היה שלום פיני גרוב, סמל לצדק חברתי

דווקא בימים האלה אי אפשר לשכוח את התמונה העצובה ההיא, של פיני גרוב, עומד על חומות מפעל אתא, וזועק נגד המגמה שהפכה מפעלים שהיו מקור גאווה ופרנסה לעובדים למקור רווח לכרישי נדל"ן. היום ההוא, בו נפלה אתא, היה היום בו התחילה קריסתה של מדינת הרווחה בישראל. תחילת העידן בו ממשלות שינו את עורן והפכו מנוכרות יותר, אכזריות יותר וחזיריות יותר.

כמו משה רבנו, שראה את הארץ המובטחת, אך לא נכנס בשעריה, היתה לפיני גרוב את הזכות, לשבת בימיו האחרונים מול מקלט הטלוויזיה, בביתו בקריית אתא, ולראות איך עם ישראל כולו מתאחד תחת חזונו, ודורש את אותן שתי מילים שפיני סימל יותר מכל בחייו - צדק חברתי.

עוד בערוץ הדעות :

כל המשק מתגלגל על הסושי / שלמה קראוס

משכירי הדירות, אתם החזירון העליון / שימי לימור

בין חומש לשדרות רוטשילד / שלמה אנגל

הוא היה סמל לנחישות, למאבק, להקרבה, ששימש לעובדים שנאבקו על פרנסתם במפעלים בסכנת סגירה מגדלור של ערכים. את היום בו יוגשם חזונו - היום בו העם יגרום לשינוי אמיתי בסדרי העדיפויות, למדינה שפויה יותר, שיש בה שוק חופשי ולא שוק עבדים, תחרות ולא ג'ונגל - פיני גרוב יראה מלמעלה, וחסרונו יורגש יותר מכל. מי שהיתה לו את הזכות להכיר את פיני האדם, ולא רק את פיני הסמל, יודע שלפיני, שהיה אופטימיסט נצחי, והאמין בערך האדם ובנצחון הצדק, לא היה ספק ולו לרגע אחד, שהצדק ינצח גם כאן, בסופו של דבר.

האמין שהצדק ינצח(צילום: יוסי רוט, לע"מ)

הוא היה אופטימיסט חף מנאיביות, סמל למנהיג פועלים שמעולם לא שכח את הרגע הכואב בו קרס מפעל אתא, מפעל שעיר שלמה נקראה בשמו, שהיה העוגן של קריית אתא שהוקמה סביבו, באותה תקופה בה ממשלת ישראל התחילה לראשונה לסגת מאחריותה לגורל אזרחיה. זה היה אז, בימים ההם, שנדמים היום רחוקים כל כך, בהם עבודתם של אנשים סיפקה להם פרנסה, קיום בכבוד ותחושת ביטחון ושייכות, כשאדם עובד יכול היה לגמור את החודש, וטייקונים לא התעשרו על חשבון שירותים חברתיים.

המאבק של פיני היה על הזכות לעבוד, אבל אפילו בחלומותיו השחורים ביותר של האופטימיסט תכול העיניים הוא לא דמיין לעצמו מדינה בה אנשים עובדים קשה ואינם מצליחים לספק את הצרכים המינימליים של משפחתם.

ממשיכי דרכו בלי לדעת שהם כאלו

הוא היה אדם טוב לב ורך נפש, שיצא למאבק טהור לב, על זכותם של אנשים לחיות, ונתקל בחומות בצורות, בלבבות אטומים, באינטרסים כלכליים אימתניים, שאטמו אוזניים אל מול דיבורו הרך. בסופו של דבר, המאבק על הפרנסה באתא הפך למאבק אלים שזעזע את המדינה. פשוט, כי לפיני לא היתה ברירה. פיני למד בדרך הקשה שממשלות וטייקונים מעדיפות לעשות הכל כדי לפורר ולמסמס מאבקים חברתיים, וסירב לוותר ו"ללכת הביתה", פשוט כי ידע שאם יוותר, לא יהיה לו בית ללכת אליו, אתא היתה ביתו.

לו היה פיני אדם בריא בסוף חייו, אין ספק שאת החודש האחרון היה מעביר בין אוהלי המחאה, המאוכלסים באנשים שלא תמיד מודעים לכך, שבמאבקם הם ממשיכים את דרכו האידיאולוגית. הוא היה יושב ומרביץ בהם תורה, אידיאולוגיה של מאבק, כפי שאמר לי פעמים רבות בדיבורו המתנגן: "מי שלא מאורגן, לעולם לא יהיה מוגן".

ובימים האלה, לא נותר אלא לחשוב מה היה קורה אם אז, בראשית ימי תהליכי ההפרטה והטייקוניזציה, פיני היה מצליח לנצח במאבקו, לעצור את הסחף שהחל אז, ולברוא עתיד אחר, חלופי, שבו ממשלות מקשיבות לאזרחיהן, ששמות במרכז את האדם ולא את ההון, ובונות את הכלכלה שפיני ביקש - שנבנית מלמטה למעלה, מטיפול בחוליות החלשות בחברה, ולא הכלכלה הקפיטליסטית, שבונה מלמעלה למטה, ומשאירה את העם מופקר.

בעתיד החלופי של פיני גרוב, עבודה היתה מספקת פרנסה מכובדת, מזון, מלבוש, מעון, מרפא ומורה, ובאוהלים הממלאים כיום את ישראל לא היה כל צורך - כי הממשלה עצמה היתה מובילה את המאבק לצדק חברתי.

ההיסטוריה בדרך כלל זוכרת את אלו שתוקעים את דגל הניצחון. היא זוכרת פחות את אלו ששכבו על הגדר, שהניצחון הושג בזכות הקרבתם. היום אני רוצה להצדיע לפיני גרוב, שסלל את הדרך למהפכה החברתית שתבוא. גם אם פיני איננו איתנו, דרכו מפיחה רוח חיים במהפכה שבדרך.

היה שלום, חבר יקר. עוד יבוא היום ותצפה מלמעלה בעם ישראל, מגיע אל הארץ המובטחת, ארץ הצדק החברתי.

• פיני גרוב, המנהיג המיתולוגי של מרד פועלי אתא, הלך לעולמו אתמול והובא למנוחות אחר הצהריים בבית העלמין בקריית אתא. בן 87 היה במותו.
  

עמיר פרץ, ח"כ ומתמודד על ראשות מפלגת העבודה

גולשים מוזמנים להציע טורים בנושא המאבק החברתי: opinions@y-i.co.i