"מסיבת ההלוויה שלי": האירו פניכם לזקן
רוברט דובאל, ביל מארי ושאר כוכבי "מסיבת ההלוויה שלי" מוכיחים שמקומן של דמויות מבוגרות אינו בהכרח בבית האבות. רק חבל שהתסריט לא מאפשר לדמויות להיות קצת יותר מורכבות
בעולם מואץ הקצב והסוגד לנעורים בו אנו חיים, מרענן להיתקל בסרט שמעמיד במרכזו דמויות שעברו מזמן את גיל 50. "מסיבת ההלוויה שלי" אמנם מתייחס רבות לנעוריו של הגיבור הראשי, פליקס בוש (רוברט דובאל בן ה-80), שרוב שנותיו מאחוריו. אך הסרט לא מציג אותו בהווה כזקו סיעודי או חלש, אלא כאדם, שגם בגיל מבוגר יש סיבה טובה מאוד לטוות סביבו סיפור שלם ומרתק שלא נודף ממנו ריח של נפתלין.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
העלילה, המבוססת בחופשיות על סיפור אמיתי המתרחש בשנות ה-30 של המאה הקודמת בטנסי, מתמקדת בפליקס שבחר לחיות בחלקה מבודדת ומתנתק מהעיירה בה חי במשך 40 שנה. הוא מחליט לשוב ולהראות את פניו בעיירה, שרוב תושביה גדלו על מיתוסים על האיש המפחיד מהיער, כשהוא מבקש לערוך לעצמו מסיבת הלוויה בעודו בחיים, אליה יוזמנו כולם.
היות והכומר המקומי לא רואה בעין יפה את הרעיון של לוויה לאדם חי, פליקס נעזר בשירותי בית לוויות שנמצא על סף קריסה כלכלית, שבעליו (ביל מארי) ושותפו באדי (לוקאס בלאק) יעשו כל מה שפליקס מבקש, כל עוד ישלם.
במהלך ההכנות לאירוע המשונה, באדי הצעיר לומד להכיר את פליקס ולזכות באמונו, ואט אט מתבהרת הסיבה העגומה האמיתית בגינה פליקס בחר להימנע מכל קשר אנושי. נוכל לרמוז שזה קשור לאלמנה בשם מאטי (סיסי ספייסק) שחזרה לא מזמן לעיר, בחייו.
ותיקי הבריגדה
זהו סרטו הראשון באורך מלא של הצלם ארון שניידר כבמאי, ובהתאם ניכרת תשומת לב רבה לצבעוניות ולצילום בכלל בסרט, עליו הופקד דיוויד בויד ("Deadwood", "The Walking Dead"). אופיו המנוכר של אדם, שהיה רחוק במשך שנים מכל קרבה אנושית, מתנגש עם היער והעיירה בהם מודגשים גוונים חומים חמים בשוטים רחבים לפרקים, שמראים גם את יופיו של המקום בו התבודד הגיבור.בעוד עבודת השחקנים (בין אם בשל הנחיות בימוי טובות, ובין פשוט כי מדובר בכשרונות ותיקים בלתי מעורערים, ביניהם גם ביל קובס בן ה-80 בתפקיד כומר) והצילום מצוינות, קיימת תחושה שהעלילה מתקרבת, אך לא נוגעת בליבו הכואב של הסיפור.
פליקס אמור להיות זקן מפחיד, שילדי העיירה, שהם היום הורים לילדים בעצמם, גדלו על מיתוסים מצמרי שיער אודותיו. הוא אף מעוניין שחלק ממסיבת ההלוויה שלו תכלול אמיצים שיקומו ויספרו את אותם סיפורים.
אולם בפועל, הוא עובר שינוי מהיר מאוד בהתנהגותו מאיש מפחיד ופרוע עם אצבע קלה על ההדק, לאדם מסופר, מסורק, רהוט ומנומס. העובדה שלא היה בקרב אנשים ארבעה עשורים כמעט ולא ניכרת עליו, וגם לא על מערכות היחסים הנרקמות בינו לבין הסובבים אותו.
למעט הקשר בינו לבין מאטי (עליו אין לפרט מחמת ספוילרים), היחסים בינו לבין שאר הדמויות קצת מרומזים מדי, מה שתואם אולי את קצבו הנינוח של הסרט, אבל פוגם בהנאה מהסיפור. חבל שלא רואים קצת יותר מכישרון המשחק של ספייסק ומארי, שכן הדינמיקה שלהם מול דובאל מוגבלת על ידי תסריט שלא מאפשר להם יותר מדי מרווח תמרון.
לא למבוגרים בלבד
הסרט כולו נבנה לקראת המסיבה המתוכננת, בה אמור להיחשף סודו הגדול של פליקס בפני האנשים שפחדו ממנו כל אותן שנים. הבעיה עם סודות אפלים בקולנוע בשנים האחרונות היא, שרוב הצופים ראו כל כך הרבה מהם מתגלים על המסך ובמציאות בחדשות שהם קוראים יום יום - קשה עד כמעט בלתי אפשרי לייצר כיום פאנץ', שהגילוי שלו בסוף הסרט יצליח להפתיע באמת.
טוב עשו כריס פבונצאנו וסי. גבי מיטשל שכתבו את התסריט, שלא השעינו את כל כובד משקלה של העלילה על נקודת הגילוי. סביר להניח שרוב הצופים ינחשו את הסוד האפל של פליקס עוד בטרם זה יתגלה, מה שהופך את ייסורי המצפון של פליקס וחשבון הנפש שלו ללב העניין. האדם ומה שתחושת אשמה עושה לו נמצאים במרכז העלילה כאן, ולא הסוד עצמו.
למרות התחושה שמשהו בסיפור מעט חסר, עצם קיומו של סרט שמציג באור מורכב ואמיץ, שתשוקה לא נעדרת ממנו, דמויות מבוגרות, והעיסוק בנושאים כואבים באופן שכן מעלה גם חיוך על הפנים, הופך את הצפייה בו לחוויה מהנה ושונה.
