בן הנאצי שהתגייר: ברנד וולשלגר חי "בצל האב"

סיפורו של ברנד וולשלגר מספר את עצמו כמעט לבד  - סיפור לא ייאמן שבכל זאת קרה, וכנראה בכל זאת ייאמן. וולשלגר היום הוא רופא יהודי שחי עם משפחתו במיאמי, לא לפני שהתאזרח בישראל ועשה בה את שירותו הצבאי.

מסע שורשים נדיר אל עבר היהדות (עטיפת ספרו של וולשלגר)

אבל העולם שאליו נולד ובו גדל היה אחר לגמרי. וולשלגר נולד ב-1958 בעיר במברג שבגרמניה. אביו היה קצין מצטיין בצבא הנאצי, שלחם במלחמת העולם השנייה ואף קיבל עיטור כבוד מאדולף היטלר בכבודו ובעצמו. ברנד הקטן שמע מאביו סיפורי מלחמה וגבורה, אבל כשהתבגר קצת, החל לשמוע בבית ספר סיפורים על דברים איומים שקרו ליהודים בזמן המלחמה. בבית לא דיברו על כך כלל.

נקודת המפנה חלה ב-1972, אחרי טבח הספורטאים הישראלים במינכן. הפצע היהודי-גרמני נפתח מחדש. וולשלגר הנער החל להתעניין ביהודים ולמה כל זה קורה להם, ועוד על אדמת גרמניה. לאט לאט התקרב אל העולם היהודי. הוא ביקר בישראל, למד יהדות, ולבסוף החליט להתגייר. הקשר עם הוריו נותק. הוא עזב את גרמניה ובמשך כמעט 20 שנה לא ביקר בה, גם לא אחרי שמתו הוריו.

היה חייב תשובות

אבל ב-2004, קצת אחרי שנולדה בתו השלישית, וילדיו הבוגרים כבר החלו לשאול שאלות, הוא יצא למסע שורשים בגרמניה, כדי להבין את עצמו, את הוריו, את החלטותיו. הוא היה חייב תשובות לילדיו.

כעת מפרסם וולשלגר את ספרו המרתק, הפשוט והקולח, "בצל האב" (הוצאת ידיעות אחרונות). השבוע ביקר וולשלגר בישראל לרגל צאת הספר. הוא נראה צעיר מכפי גילו, העברית בפיו קולחת (חלקים מהספר אף נכתבו בעברית). "כתבתי את הספר בגלל הילדים", הוא אומר. "הם לא ידעו עלי ועל ההורים שלי, במשך הרבה שנים לא רציתי לספר להם, לא ידעתי איך הם יגיבו. בסופו של דבר בני הבכור שאל אותי על הסבא שלו - אבא שלי. ואז סיפרתי לו. כשנודע בבית הספר שסבא שלו היה נאצי, ושאביו גרמני, הזמינו אותי להרצות שם, וכך הסיפור התחיל להתגלגל".

הספר נפתח בחזרה המרגשת של וולשלגר לגרמניה, לקבר הוריו. הוא כותב: "אבי נפטר פחות משישה חודשים לאחר שעזבתי את גרמניה. אמי נפטרה שנים אחדות לאחר מכן. זמן רב העדפתי לחשוב שכל אחד מהם מת ממחלה של הגוף, משום שהיה לי קל יותר, איכשהו, לקבל את המחשבה הזו. אך לאחרונה התחלתי להאמין ששניהם מתו משיברון לב".

"אי אפשר לברוח מהעבר", אומר וולשלגר, "ברחתי משם קודם כל בגלל הבושה. גדלתי עם אבא שלא סיפר לי את האמת. עד גיל 14 לא ידעתי הרבה דברים. אבא סיפר לי סיפורים על הצבא הגרמני ועל המלחמה, אלה היו הסיפורים האישיים שלו, מה המשמעות של זה בשבילו - קצין בכיר בצבא הגרמני, איש טנקים שקיבל את 'אות הברזל' מהיטלר. פגשתי חברים שלו שסיפרו לי כמה גיבור הוא היה".

וכל העובדות שהוא סיפר היו נכונות.

"הכל היה נכון, אבל קרה משהו נוסף שעליו הוא לא דיבר. אחרי המלחמה היו ליד העיר שלנו 12 אלף חיילים אמריקאים, ידעתי שזאת מלחמה שאנחנו לא ניצחנו בה. פה ושם סיפרו שהיה אסון, משהו קרה לאנשים שקראו להם 'יהודים'. בשבילי זה היה כמו אנשים ממארס. גרנו בבית שפעם היה שייך לאלמנתו של שטאופנברג. שטאופנברג היה נאצי אבל הוא ניסה להרוג את היטלר. היתה בבית תמונה שלו על הקיר, וכששאלתי את אבי על כך, הוא אמר לי 'האיש הזה בוגד'.

"שאלתי למה, הוא הרי נראה בנאדם עם מדים בדיוק כמוך, אבל אז גיליתי שמשהו קרה במלחמה ואבי לא היה מוכן לספר לי מה. עד שהבנתי שאבא שלי עמד בצד אחד, והיו גרמנים אחרים שעמדו בצד השני - היתה אופציה אחרת".

אחרי הטבח במינכן הוא שמע על הרצח של שישה מיליון יהודים. "שאלתי את עצמי איפה היה אבי בתוך כל זה", הוא מספר. "כששאלתי אותו הוא אמר: 'אנחנו בבית שלנו לא מדברים על יהודים. הכל שקר. כל מה ששמעת בבית ספר זה שקר'. התגובה שלו שלחה אותי לברר את האמת, קראתי ספרים, שאלתי מורים, מצאתי את התשובות. לא רק שאבא שלי היה קצין, הוא גם שיתף פעולה עם רצח יהודים, בשבילו זה היה בסדר. בסוף הוא אמר לי - זה היה חלק מהעבר שלנו, היינו צריכים לרפא את החברה הגרמנית.

"בשבילו רצח היהודים היה ניקיון של העם הגרמני, ממש פעולה רפואית. ניסיתי להבין למה הוא אומר את זה. זה אבא שלי, האבא היחיד שיש לי, אהבתי אותו. הוא גדל בחינוך נאצי והלך לבית ספר לקצינים של הנאצים שנקרא נאפולה, הוא הפנים את האידיאולוגיה הזאת, בשבילו זו היתה האמת. אפילו אחרי המלחמה, עשר שנים אחרי, הוא לא שינה את דעתו".

כשהיה בן 21 הכיר קבוצת ישראלים בגרמניה בסמינר שלום יהודי-ערבי. כך נחת בחיפה, בביקור קצר בישראל. "הבנתי עד כמה השואה היא אירוע משמעותי בשביל העם הישראלי", הוא אומר. "הבנתי גם שיש כאן סכסוך פוליטי בין הפלשתינאים והישראלים, לא הייתי נאיבי בקשר למקום הזה. הבנתי שזה לא מקום פשוט ולא שחור לבן, אבל את המהות אהבתי. חזרתי לגרמניה, קהילה יהודית קטנה בבמברג קיבלה אותי בזרועות פתוחות. שם התחלתי ללמוד יהדות. בסופו של דבר הרגשתי יותר בבית עם הקהילה היהודית מאשר עם המשפחה שלי".

איך הוריך קיבלו את ההתקרבות שלך ליהדות ולישראל?

"הם חששו שהשתגעתי, שהצטרפתי לכת. הם אמרו לי - אם אתה רוצה להיות אתם זו בחירה שלך, אבל לא תוכל להיות אתנו. אז בחרתי. אחרי שבע שנים עברתי גיור, וכתוצאה מכך עזבתי את גרמניה ובאתי לישראל כעולה חדש".

יש לא מעט גרמנים שגדלו כמוך לאב נאצי, ולא עשו את הצעד הזה. למה אתה כן?

"הרגשתי קודם כל בושה. נכון, זה עדיין לא מספיק כדי לעבור גיור. יחד עם הבושה הרגשתי את המשיכה שלי לעם היהודי, זה עם אחר, לא ככל העמים. ניסיתי להבין את הישראלים, ובדרך להבין אותם התאהבתי כל כך שרציתי לחיות אתם. ועוד דבר - רציתי לתרום משהו כבנאדם, כבן של אבא שלי, לתיקון עולם. אני יודע שזה נשמע מופשט אבל רציתי לעשות משהו, לתקן את מה שהגרמנים עשו, להיות חלק מהעם הזה. לשרת בצבא. להיות אזרח המדינה. להיות רופא שתורם לקהילה. כל זה ביחד נתן לי את הדחיפה לעשות את הצעד הזה.

יכול להיות שבעצם רצית למרוד באביך בגלל הנוקשות והריחוק שלו?

"בטח. אבא שלי היה סופרמן בשבילי, גיבור הגיבורים. הוא נתן לי תשומת לב והדריך אותי ולימד אותי הרבה דברים שבלעדיהם לא הייתי יכול לחיות חיים מלאים".

למשל?

"לקרוא ספרים, לחפש תשובות, לחיות חיים אינטלקטואלים, חיים של מחשבה. הוא רשם אותי לבית הספר הכי טוב. מצד שני, העבר שלו כל כך הכאיב לי, שרציתי לשבת אתו ולקבל הסברים, וזה היה בלתי אפשרי. בשבילו זה היה שחור לבן. אתה לצדי או לצדם. זו היתה נקודת השבר. משם הייתי צריך למצוא לבד את התשובות".

אם יש גן עדן

וולשלגר הגיע לישראל והבין עד מהרה שגן העדן - זה לא פה. הוא שירת כרופא בצה"ל ונחת הישר לתוך האינתיפאדה הראשונה ב-87'. במקום תיקון עולם הוא קיבל עוד מלחמה, ונחשף מיד לצדדים המכוערים של החברה הישראלית.

"המצב הזה היה בשבילי הזדמנות לתרום", הוא אומר. "ידעתי שזה מקום לא אידיאלי, לא ארץ הקודש כמו שכתוב בספר. אבל ראיתי בזה הזדמנות לשפר את המצב. בנאדם, וזה לא קשור לאיפה הוא גר, צריך תמיד לתרום משהו לסביבה שבה הוא חי. בארצות הברית אני פעיל בארגונים יהודיים. ובישראל הבנתי כבר מההתחלה שצריך לחבר בין יהודים וערבים.

יש לי חברים טובים ערבים, בשפרעם, בשטחים, גם במרפאה שלי במיאמי יש לי לקוחות פלשתינאים. יש לי חבר פלשתינאי שגר בירדן ואני אסע לבקר אותו בקרוב. כישראלי מפריע לי שאנשים בורחים מאחריות בתחום הזה. לגרמנים יש תפקיד מסורתי בתיווך בין יהודים וערבים.

מאז הטבח במינכן. הטראומה הזאת הביאה אותם לזה".

איזה יחס יש לך היום לגרמניה?

"אני לא אזרח גרמני יותר, איבדתי את האזרחות ברגע ששירתתי בצבא הישראלי. אני לא מצטער על זה, לא כי אני שונא את גרמניה, אלא כי אני קוסמופוליט. אני מבקר בגרמניה, יש לי אחות שם, התחלנו שוב את היחסים שלנו ב-2004. זה קצת קשה בינינו, יש לה ילדים והם לא יודעים שאני יהודי. הם רק יודעים שאני חי בארצות הברית. אחותי ביקשה שלא אספר להם".

יום אחד מישהו מהם ייצא לחקור ויכתוב על זה ספר.

"אני כמעט בטוח שזה יקרה".

בשני העשורים האחרונים השיח בגרמניה סביב השואה השתנה, ועבר משיח של אשמה וכפרה לרגשות הבנה וסליחה עצמית.

"מה שקרה בגרמניה בשנים האחרונות, וצריך להבין את זה בצורה הנכונה, היא שהשואה כבר פחות חשובה להם. יש דור חדש שכבר אין לו קשר אישי יותר עם הסבא והסבתא הנאצים. בשבילם השואה היא אירוע בעבר שהגרמנים עשו, והם כבר לא מרגישים אחריות כלפי זה. הם כבר לא מדברים על השואה היהודית אלא על רצח עם באופן עקרוני - זכות הקיום של כל בני האדם בעולם ולא רק יהודים, כולל רואנדה, קמבודיה, סרביה.

"שואה זה לא רק עניין של גרמנים ויהודים אלא יש לה מסר אוניברסלי. זה לא אומר שהם שכחו. אני תמיד מנסה להסביר את זה ליהודים אמריקאים - הגרמנים מבחינתם כבר דיברו ודיברו על רצח היהודים, נמאס להם לדבר על זה, השיח שלהם מתחדש. זה חלק מתהליך השיקום שלהם. אני מבין את זה, ולא חושב שזו אנטישמיות חדשה, אלא ניסיון לחיות כגרמני נורמלי ושפוי.

"כשהייתי בן 18 טיילנו בטרמפים לצרפת. כששאלו אותי מאיפה אני, אמרתי שאני מדמנרק או שוודיה, רק לא גרמניה. זה היה בושה להיות גרמני. היום הנורמה החדשה היא להגיד אני גרמני וגאה בכך. 13 שנה של הדיקטטורה הנאצית כאילו האפילו על כל ההיסטוריה הגרמנית.

בשביל הרבה יהודים 13 שנה שקולות ל-2,000 שנה. הם חוו את זה כטראומה ששאבה גם את העבר ואת העתיד.

"גם בשבילי זה היה ככה. בשבילי 13 השנה האלה היו טראומה ששינתה את כל החיים שלי.

אבל אם הייתי היום בן 17 או 18, אני לא חושב שהייתי עושה דבר כזה. בשנות ה-70 רוח הדברים היתה אחרת".

יש בך היום יותר מחילה כלפי הוריך?

"הייתי רוצה עוד הזדמנות אחת לדבר אתם, להסביר את עצמי, להבין אותם, עוד הזדמנות כזאת שלא תהיה לי לעולם - וזה הספר. הספר הזה הוא אולי עוד קשר עם ההורים שלי, אני יודע שזה בלתי אפשרי אבל זה חשוב לי לשקט הנפשי שלי.

"כלפי הוריי יש לי מחילה. אני חושב שהם סבלו מכך שאיבדו את הבן שלהם. אחרי האהבה ותשומת הלב שהם נתנו לי, אני עזבתי לתמיד, ניתקתי קשר לגמרי. ומגיעה להם סליחה במובן זה שאני עדיין הבן שלהם, שהילדים שלי חייבים להכיר את השורשים שלהם, וזה לא כזה גרוע שיש להם חלק גרמני".

אולי את האומץ שלך קיבלת מאביך?

"אני חושב שכן. הוא היה איש מאוד חזק, לוחם אמיתי. קשוח, שלא קל לחיות אתו. קיבלתי ממנו הרבה מכות בילדותי. אבל חלק מהאופי שלו עבר גם אלי, בוודאי גדלתי בצל האבא, ולקחתי - אני חושב - את הדברים הטובים וזרקתי את הדברים הלא טובים, עד כמה שזה אפשרי. אשתי אומרת שיש עוד כמה דברים שאני יכול לזרוק. אבל החיים שלי עדיין בהתהוות, אני עדיין עובד על החיים שלי. כתבתי פרק אחד מחיי, אבל יש עוד ספרים שאני רוצה לכתוב, כי אני עדיין בדרך".

"בצל האב", מאת ברנד וולשלגר. הוצאת ידיעות ספרים. 254 עמ'.