מבוקש עקב קריקטורה: ראיון עם בהא בוכרי
הקריקטוריסט הפלסטיני בהא בוכרי לא מתרגש מכך שהאמנות שלו מעוררת זעם בקרב שלטון החמאס. "אני מאמין בדמוקרטיה", הוא אומר. " גיליתי בדרך הקשה שבעולם הערבי מאמינים בחופש הביטוי, רק כשזה נוגע לביקורת נגד מישהו אחר". ראיון
זו היתה קריקטורה. אחת מבין אלפים שצייר לאורך יותר מחמישה עשורים של קריירה. קשה לומר שבהא בוכרי אינו מכיר היטב את גבולות גזרת המותר ובכל זאת, נדמה שהפעם, איכשהו, לא שער בנפשו שדווקא קריקטורה זו, תעורר עליו זעם עוצמתי שכזה.
כך מצא את עצמו המאייר הפלסטיני הנודע - לצדם של עורך היומון "אל-אייאם" בו מתפרסמות דרך קבע עבודותיו, ומנהל השלוחה העזתית של העיתון - נשפט שלא בנוכחותו לשישה חודשי מאסר מרגע בו תדרך שוב כף רגלו בעזה. במקביל הופסקה לראשונה בהוראת חמאס הפצתו בעזה של העיתון הפלסטיני המזוהה עם הפת"ח. המסר היה ברור: בוכרי סומן.
"בסך הכל ציירתי ישיבה בפרלמנט בעזה של חברי המועצה המחוקקת של חמאס כולם בדמות איסמעיל הנייה", נזכר בוכרי בגלגולי הפרשה שעוררה לפני כשלוש שנים וחצי סערה ציבורית גדולה וגל מחאות של ארגוני אמנים וזכויות אדם בינלאומיים. "חמאס התייחסו לזה כאקט פוגעני נגד ראש הממשלה, והדבר הבא היה לאסור על הפצת העיתון בעזה ולהפוך אותי למבוקש".
זו לא הפעם הראשונה שקריקטורות של בוכרי עוררו סערות. אך סערות וחרמות מפחידים אותו פחות מהתחזקותם של חמאס והפלגים הדתיים הקיצוניים בעזה. "הנייה מעמיד פנים שהוא מנהל מדינה דמוקרטית, אבל זו דמוקרטיה בדרכו", הוא אומר, "אני בסך הכל מציג מציאות. אני מאמין בדמוקרטיה במובן העמוק של המילה. פסול להשתמש בדת בכדי לשלוט ולפלג עם. זה נכון לחמאס כמו לאחים המוסלמים. אתם רוצים להתפלל? תתפללו. אתם רוצים ללכת למסגד? לכו למסגד. אל תשתמשו באסלאם או בדת אחרת כדי לשלוט באנשים".
בעקבות התקרית העניק לבוכרי איגוד Cartoonists Right Network את פרס האומץ לקריקטורה פוליטית. מתוך עמדותיו ותפישת עולמו הליברלית, יגיע בוכרי מחר (ה') לתל אביב כדי לקחת חלק ברב שיח שיעסוק בגבולות המותר בקריקטורה, בעוצמה ובחופש הביטוי הטמונים בה - ובמלחמה המתעקשת של קריקטוריסטים לשקף מציאות מסוכסכת תוך בניית דיאלוג באמצעות אמנותם. במפגש, שייערך במסגרת פסטיבל הקומיקס והאנימציה Animix, ישתתפו גם הקולגה הישראלי, מישל קישקה והקריקטוריסט הפוליטי הצרפתי, ז'אן פלאנטו ("לה מונד"), מייסד ארגון "קריקטוריסטים למען שלום".
אומץ ומסרים טובים
בשיחת טלפון מרמאללה, עיר מושבו, אומר בוכרי כי אינו בטוח שאומץ הוא המנוע שלו. "אני משתמש בכלים שיש לי כדי להעביר מסרים בהם אני מאמין. אני מאמין בארצי, בשלום, בצדק. אני מכבד את האחר ומאמין בכוחם של דיאלוג ותקשורת. אני מאמין בלהקשיב ולומר את דעתי, תוך ציפייה שגם בצד השני יקשיבו. דרך האמנות גם אם באופן עקיף, אנחנו אומרים: יש אפשרות לחיות ביחד".
מסלול חייו של בוכרי, 67, בכיר הקריקטוריסטים הפלסטיניים, יכול היה לנפק חומר עשיר לסדרה שלמה של חוברות קומיקס. הוא נולד בויה דולורוזה בירושלים ועליה הוא חולם מאז. אביו, שתר אחרי פרנסה עקר עם המשפחה לכווית כשהיה ילד. בכווית גילה בוכרי את כישוריו האמנותיים וכבר בגיל 16 עשה צעדים ראשונים בעיתונות. בגיל 20 החל לפרסם באופן קבוע ביומון הכוויתי, "Al-Rai Al-Am" ובגאווה הוא מספר על מספר הפעמים הרב שהעיתון נאלץ לסגור שערים בשל קריקטורות ביקורתיות שפרסם.
"לפעמים היו עוצמים עיניים ומאפשרים לי לגעת בסוריה אבל היה לזה מחיר. השגריר הסורי הפעיל לחצים ומצאתי את עצמי בבית המשפט. גם קריקטורות על תימן ומצרים הובילו לסגירת העיתון בצו בית משפט. גיליתי בדרך הקשה שבעולם הערבי בהכללה, מאמינים בחופש הביטוי ובחופש העיתונות, רק כשזה נוגע לביקורת נגד מישהו אחר", אומר בוכרי ומדגיש, "מותר לבקר מדינות או מנהיגים איתם אין למדינה שבה אנחנו חיים יחסים טובים, אבל לביקורת בנושאי מדיניות פנים או מנהיגים קרובים, אין מקום".
אחרי יותר מ-20 שנות עבודה ביומון הכוויתי, החליט בוכרי לשוב ולנדוד. "עזבתי את כווית מסיבות פרקטיות", הוא אומר ומסביר, "פלסטינים נטולי דרכון שמחזיקים בידם תעודת Laissez Passer סורית שהונפקה לפליטים, הם נטולי זכויות בכווית. החשיבו אותי לבדואי וכשהחוקים הקשו, החלטתי לעזוב לתוניס".
לתוניס הגיע בתקופת שלטונו של הנשיא בן עלי. בעיתונות היומית אפילו לא חלמו על פרסום קריקטורות. "זה היה בלתי אפשרי", נזכר בוכרי, "פגשתי קריקטוריסטים שסיפרו שבתקופתו של בורגיבה, הנשיא הקודם, מותר היה לצייר קריקטורות. כל זה השתנה עם הממשל החדש. אחד הקריקטוריסטים המבריקים שפגשתי בתוניס, נאלץ לעבוד בתחום המסחרי וּכְּסַדר בעיתון ובלבד שירחק מקריקטורות".
למרות החוזה החתום כקריקטוריסט, גם בוכרי נאלץ להתפרנס מעבודה כְּסַדר, מעצב ועורך ב-"Sabah" ולאחר מכן ב-"A Shuruq", שניים מהיומונים הגדולים בתוניס. "לא אפשרו לי לצייר קריקטורות. חזרו ואמרו לי כמה אני כשרוני, אבל לא רצו שאממש את הכשרון. ניסו לחסום את דרכי לקריקטורה, אבל המשכתי לצייר". באותה העת הקריקטורות של בוכרי פורסמו גם מחוץ לתוניס בעיתון הבינלאומי Al-Kuds, שבסיסו בלונדון.
לצייר עם ערפאת
בתוניס רקם בוכרי קשר עמוק עם יאסר ערפאת, שעמד בראש הארגון לשחרור פלסטין. הקשרים הקרובים עם ערפאת וההבטחה שגילמה חזרתו לרמאללה כראיס, הובילה את בוכרי לעוד מסע, הפעם הביתה. "כפלסטיני שנולד בירושלים כל חיי חלמתי לחזור למקום הולדתי, אבל אני רציונלי מספיק כדי להבין שיש עובדות בשטח", הוא אומר, "החזרה לרמאללה הבהירה לי שכאנשים מתורבתים - אנחנו חייבים למצוא פתרון מקובל על שני הצדדים.
"אין בעיה בעולם שאין לה פתרון. לכן חזרתי. נכון שרמאללה אינה ירושלים, אבל אני מצפה שגם אתם תתפשרו. אי אפשר להגשים מאה אחוז של חלומות, אבל אפשר לדבר ולעשות כל שניתן כדי שהפיתרון יימצא. יש לנו זמן כל כך קצר על פני האדמה הזו, צריך לנצל אותו באופן מיטבי. עכשיו צריך לומר: 'בואו נפתור את זה'".
כשנשאל אם הקרבה לראיס הקלה או הקשתה על חייו האמנותיים, הוא עונה: "כל חיי הפרדתי בין אמנות לבין פוליטיקה. בתקופת ערפאת כיבדו את עבודתי ועודדו אותי להמשיך כמו היום. מעולם לא הערימו עלי קשיים אולי כיוון שהעמדות ותפישת עולמה של ההנהגה, קרובות לשלי. זה כמובן הפוך לחלוטין מעמדות החמאס. אינני יכול לסבול את השימוש הפוליטי שהם עושים בדת. זו הסיבה שהם רואים בי אויב. גם אני רואה בהם אויבים. אינני יכול לכבד אותם".
שחיתות, מעמד האישה ושאלות על חינוך, הם נושאים שאתה עוסק בהם?
"אני לא עוצם עיניים, אבל בחרתי לעסוק בקריקטורות פוליטיות. כשנכונן מדינה, אנטוש את הפוליטיקה ואוכל להתמקד בבעיות פנים בחברה שלי, בדמוקרטיה, במצב השחיתות. עדיין לא הגענו לשם. אני קשוב להלך הרוח של האנשים ברחוב, לציפיות שלהם, לסדר העדיפויות. ההתמודדות המרכזית כעת היא מול הכיבוש. זה נכון שיש, כמו אצלכם, מלחמת כוחות בין מתונים לקיצונים, וגם זה בא לידי ביטוי בקריקטורות שלי. אני מאד מקווה שבזמן הקרוב נצא לדרך חדשה שתוביל לחיים נורמלים".
אתה אופטימי לגבי ההכרזה על מדינה פלסטינית ב-20 בספטמבר?
"כמובן. בלי תקווה, איך אשרוד בחיים האלה? אני מאמין שהעם רצון טוב, כל יסתיים בסופו של דבר לטובה ויבוא סוף לכיבוש. קריקטוריסטים ואמנים בכלל הם אנשי שלום שמנסים לגרום לאחרים ללכת בעקבותיהם", הוא אומר, "בעזרת האמצעים שעומדים לרשותנו אנחנו מנסים לתקשר גם עם אנשים שלא חושבים כמונו. אנחנו עושים את זה בצעדים קטנים".
יש נושאים שבהם לא תיגע באמנות שלך?
"נושאים שאינני יכול לקדם. דת למשל. לא אשתעשע על חשבונם של ישו או הנביא מוחמד.
לא אצא נגד אמונתם של הסובבים אותי. אינני מאמין בדריכה ברגל גסה במקומות שקדושים לאחרים. זו הסיבה שאני מתנגד לקריקטורות כמו זו שעוררה בזמנו גלים על הנביא. יש כל כך הרבה נושאים בעולם ששווים התייחסות, אז למה לפגוע? כמי שמאמין בחופש, אני חייב לכבד גם את החופש של בני האדם שסביבי לבחור בדרך חיים שהם מאמינים בה. אינני מאמין בצד האפל של החיים וזה לא אמיץ בעיני לפגוע באנשים".
שלוש הדמויות שהפכו לסימן ההיכר של בוכרי הם אבו ערב, שמייצג את המנהיגות הערבית; אבו אל-עבד, שמייצג את העם הפלסטיני ואום עבד, אשתו, שמייצגת את מדינת פלסטין. "הם הפכו לסמל ההיכר שלי כמו שחאנדלה, הדמות שיצר נאג'י אל-עלי, הפכה לסמל ההיכר שלו", הוא אומר, "הדמויות הללו מאפשרות לי לקצר את הדרך בהעברת המסר. את אבו ערב יצרתי בזמנו כדי להתמודד עם חוקים שאסרו למתוח ביקורת ישירה על מנהיגים ערבים.
"למעשה אפשר לומר שהנשיא אנואר סאדאת הוא ההשראה לדמות שנוצרה כשחייתי בכווית, ולא יכולתי לצאת נגד נשיא מצרים בגלוי. הדמות הזו היתה פתרון. גם בחושך מוחלט, אנסה לתפוס קרן אור ולו הזעירה ביותר", הוא אומר, "אני מנסה לתת לאנשים תקווה. אני אדם אופטימי".
גם "אביב העמים" שפוקד בחודשים האחרונים את מדינות ערב מעורר בך אופטימיות?
"יש משהו 'פישי' בכל זה. למען האמת, קשה להתייחס לזה כאל מהפיכה אמיתית. אני לא רואה שצומחים לנו מנהיגים פטריוטים. זה מריח יותר כמו התערבות של כוחות חיצוניים שמבקשים להשפיע על המפה הפוליטית. אני חשדן לגבי המתרחש. קחי את לוב, כדוגמא. אינני יכול לתמוך בנאט"ו ולא בגלל שאני אוהב את קדאפי אלא כיוון שלא יעלה על הדעת שאתן את ידי לכוחות שמחרבים את לוב.
"זה נכון גם לגבי סוריה: לא בגלל שאני שונא את אסד שארוץ לתמוך בפלישת כוחות נאט"ו לדמשק. אלה שקוראים למהפכות מנופפים במסרים וברעיונות לא ברורים. אינני בטוח מה הם רוצים ובמה הם תומכים. זו לא מהפכה בעיני".
די אמיץ ללכת נגד הזרם בכל הנוגע לחרם תרבותי.
"זו דרך שלא תוביל לשום מקום. אם יש לך דעה שחשוב לומר, אמור אותה. חרם הוא כמו סתימת פיות. אדם יכול להחרים רק דברים שהוא מתנגד להם. אני לא מתנגד לתרבות".
יש לך חלומות?
"אחרי שנים של עבודה כקריקטוריסט פוליטי, החלום הוא ליצור קומיקס לילדים. ייסדתי את מגזין הקומיקס הראשון שראה אור בכווית. הייתי רוצה לעשות עוד מזה אבל המצב סביב אינו עוזר לקידום החלום. לפני כעשור ניסיתי להקים מגזין קומיקס פלסטיני אבל אז החלה האינתיפאדה והכל קרס סביבי. אינשאללה, זה עוד יקרה".
