האם הדתיים "יודעים לכתוב"? שיח סופרות

שלב משלוח הסיפורים לתחרות "אגדתא 4" מגיע לסיומו. הערב (יום ה') יועברו הסיפורים שהגיעו עד כה לצוות הלקטורים, שיבחר את 20 היצירות הטובות ביותר, שיועברו לידי השופטים חיים באר, מירה מגן, חוה דיבון וד"ר עדן הכהן. אם עוד לא שלחתם את הסיפור שלכם, מהרו ועשו זאת. אם כבר שלחתם, תוכלו לקרוא בנחת את השיחה בין הסופרת שהרה בלאו והעורכת הראשית של הוצאת הספרים "ספריית בית אל", מרים הופמן. 

מרים: אנחנו רואים עכשיו פירות של תהליך שהתחיל כבר לפני ארבעים שנה, כשהציבור הדתי-לאומי התחיל

לפעול עם אג'נדה משלו. תנועת ההתיישבות נתפסת כתנועה פוליטית, אך נקודת המוצא שלה הייתה תרבותית-רוחנית, והיא ביטאה בפעם הראשונה קול מקורי שאיננו חילוני ואינו חרדי, שכבר לא רואה עצמו ככפוף לכללים שקבעה האליטה החילונית - ששלטה על המרחב הציבורי, והאליטה החרדית - ששלטה על המרחב התורני.

אל תקראו לזה "ספרות דתית"

שהרה: אי-אפשר להתעלם מדור הביניים של הסופרים שחזרו בשאלה, כמו דב אלבוים, דרור בורשטיין, שמעון אדף ואריק גלסנר - שגם אם לא תמיד כתבו במובהק על העולם הדתי, ניתן לראות בספריהם את עקבות עברם, בין אם בשפה העשירה (עורך בכיר באחת ההוצאות אמר לי פעם "כשאני מקבל כתב יד עם המילה בס"ד בראש העמוד, אני קורא ביתר תשומת לב. הדתיים יודעים לכתוב") - ובין אם בהתכתבות עם המקורות. את היית מגדירה את כתיבתם כ"ספרות דתית"?

מרים: קשה לי עם ההגדרה 'ספרות דתית', בעיקר כאשר הכותבים עשו להם למטרה להצהיר שאין להם מחויבות לשמירת תורה ומצוות. אבל אני מעריכה שמטבע הדברים, כשאת גדלה בתוך סביבה ועולם תוכן שעשיר במה שפעם נקרא 'לשון הקודש' - עולם הדימויים והעושר הלשוני שלך גדל. אם את גדלה על דיאטת תוכניות ריאליטי - קשה לצפות לעושר לשוני. אני חושבת שאנשים שגדלים בתוך העולם הדתי, חוטפים הלם תרבות קל כשהם מגלים עד כמה לשון התנ"ך והמקורות היא שפה זרה עבור אדם לא דתי.

אני מתחברת יותר להגדרה 'ספרות אמונית', כי היא מכילה בתוכה את חווית החיים והתודעה שמלווה את האדם המחובר ליהדותו. היא לא צריכה לכלול בכול עמוד שני הסברים על נטילת ידיים וברכת כהנים, זה פשוט חלק מהמרקם של היום-יום.

בין הוצאה דתית להוצאה מגויסת

שהרה: כעורכת ראשית, למה את מחויבת קודם - לאיכות הספרותית - או לאג'נדה ולזהותו הדתית או הפוליטית של היוצר? ותסלחי לי מראש על מה שייתפס אולי כהבעת חוסר אמון, האם הוצאה דתית היא לא הוצאה מגויסת מלכתחילה?

מרים: אני רואה בהוצאה בית לקולות שאין להם מקום בהוצאות האחרות. בית לקולות חדשים שאולי לא יקבלו הזדמנות במסגרת אחרת, בגלל עולם הערכים והתוכן שבמקומות אחרים נרתעים ומפחדים מהם. ואני לא מתביישת לומר שאנחנו בהחלט מגויסים לרעיון שאומר שגם לעולם הערכים הזה יש מקום וחשיבות. אני לא חושבת שאיכות ספרותית ועולם תוכן אמוני סותר את עצמו.

ועם זאת, אני עורכת בהוצאה לאור, ולכן איכות ספרותית היא שמובילה את הבחירות שאנחנו עושים במסגרת ההוצאה. צריך לזכור שכל עולם היצירה הדתית-אמונית נמצא בסך הכול בחיתוליו, ועולם הכתיבה בפרט הוא בתחילת דרכו, כך שחלק מהאג'נדה היא גם עידוד כתיבה, וגם אם אנחנו עדיין לא גילינו את ש"י עגנון הבא, בכל זאת נמשיך להוציא לאור כתבי יד של כותבים חדשים.

רוצה להציב אלטרנטיבה

שהרה: אם יגיע אלייך ספר מופלא ממש, אבל עם תיאורים שאינם צנועים במיוחד, או ספר שקורא נניח לעזיבת העולם הדתי או לעזיבת יהודה ושומרון, תסכימי להוציא אותו, כמו שהוצאות חילוניות מוציאות ספרים של כותבים דתיים שפעמים רבות אינם תואמים לאג'נדה של ראשי ההוצאה?

מרים: זו שאלה שעולה מידי פעם, מכיוון שיש עכשיו תנועה של התחדשות בכתיבה. אז אנחנו מגלים את הגבולות ואת הגמישות תוך כדי תנועה, דבר שיש בו הרבה התרגשות של גילוי והתמודדות עם טריטוריות לא מוכרות. למרות שאני נתקלת בדרך כלל דווקא בהתלבטות ההפוכה – מגיעים טקסטים שהם מניפסטים לרעיון אחד – התיישבות, שמירת המצוות, צניעות וכו', שזה דבר נחמד, אבל לא מספיק מעניין-ספרותית או בעל פוטנציאל דליק פוליטית.

יש הרבה דיונים בנושא, אבל העניין שלנו הוא להציב אלטרנטיבה למה שמתפרסם במקומות אחרים. יש מחויבות לעולם התכנים האמוני-אורתודוכסי, אך באותה מידה זה מעמיד גם כלפי פנים יכולת להכיל כמה שיותר דעות ומגוון עמדות בתוך המסגרת הזו, שהיא הרבה יותר רחבה ממה שבדרך כלל נוטים ליחס לה.

ההסתגרות מערערת

שהרה: בתקופה האחרונה נוצרת מגמה בעייתית של הסתגרות, שגורמת לכך שתיכונים דתיים רבים

בוחרים ללמד מחשבת ישראל על חשבון שיעורי ספרות, מפחד פן תושפע נפשם הרכה של התלמידים. בעיניי זה בעייתי מאוד, הימנעות כתוצאה מפחד מעולם לא הובילה למקומות טובים. את לא חושבת שההסתגרות הזו תגבה מחיר מהדור הכותבים הבא?

מרים: אני יכולה להבין את מקור הפחד. זו מגננה מפני עולם שההקצנה בו היא דו-צדדית – כמו שיש אותה בצד הדתי, יש אותה בצד החילוני – הכול הפך להיות מוקצן הרבה יותר. את כבר לא יכולה לפתוח אפילו עיתון בוקר בהשקט ובשלווה מבלי שיתקיפו אותך כותרות צעקניות וצהובות, ותמונות שבעבר לא היו עוברות את סיפו של אף בית מהוגן (אני יודעת שאפילו הביטוי הזה כבר חלף מן העולם – הרי מי החליט מה זה 'מהוגן'). אבל כאמירה ציבורית, מגננה אינה דרך הפעולה הנכונה, לדעתי. ההסתגרות אולי מגינה לטווח קצר, אך כדרך חינוכית היא עלולה לפגוע ביכולת העתידית שלנו לשנות את המצב הבלתי נסבל, ולהשפיע על היווצרות חברה שפויה יותר.

מי שלא נחשף לגדוּלה וליופי שביצירות הקלאסיות הגדולות, חסר את היכולת להעריך, להכיר, להוקיר וגם ליצור יצירה גדולה משל עצמו. אדרבה, אם יש תכנים בעייתיים, בואו ונמצא דרכים להתמודד איתם. נלמד איך לעבד מידע שלא עולה בקנה אחד עם אמונותינו. אני מאמינה שדווקא קריאה ולימוד במקורות שלנו יכולה לתת הכשרה לא רעה לכך.

רבנים שכותבים נוטלים סיכון

שהרה: בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה מפתיעה: רבנים שכותבים פרוזה. מלבד הרב חיים סבתו, אפשר למצוא על המדפים את ספרי הפרוזה של הרב ארז משה דורון, הרב חיים נבון והרב ליאור אנגלמן (שאת עצמך ערכת). האם לדעתך יש ערך נוסף לכך שמדובר ברבנים - או שעם כל הכבוד, מדובר בספרים רגילים שיישפטו רק לפי איכותם הספרותית?

מרים: יש סקרנות גדולה כשמדובר ברבנים, מכיוון שהם אמונים על שמירת הסדר וההיגיון ההלכתי, ואילו הכתיבה היא מעין שחרור של הגבולות. בחינה של המקומות בהם לא תמיד רצוי ונכון לגעת במציאות הרגילה.

אני חושבת שמלבד עצם הכתיבה והיצירה, שהיא מעשה אמיץ וחושף מצדו של כל אדם, אצל הרבנים הכותבים יש נטילת סיכון גדולה הרבה יותר – הם עלולים לפגוע בתדמית שלהם, וברצינות שבה אנשים תופסים בדרך כלל את ההלכה. מצד שני, יש כאן גם אמירה חזקה כמנהיגים המסמנים את הדרך עבור הבאים אחריהם – זה בסדר, מותר לכתוב, מותר לבטא את אישיותך ואת מחשבותיך – התורה והיהדות אינן מגבילות את היצירה. ההלכה עצמה הולכת ומתפתחת, מתחדשת ומחוברת למציאות בכל דור.

מחכים לעמוס עוז הדתי

שהרה: דב אייכנוולד, המו"ל של הוצאת "ידיעות ספרים",אמר פעם בראיון שעמוס עוז הבא יהיה בוגר ישיבת הסדר (ואני מרשה לעצמי להוסיף, או בוגרת אולפנה). האם נראה לך שיש סיכוי לזה? האם משאת נפשה של האם היהודייה המודרנית היא שבנה או ביתה יהיו סופרים ואנשי רוח?

מרים: לא יודעת מה משאת נפשה של האם היהודייה, אבל אין ספק שיש היום הרבה יותר מקום וקבלה של כותבים ואנשי רוח מהעולם הדתי. חסרה עדיין המסגרת שתעזור בהכשרה של כותבים ויוצרים, ואולי מעין הכוונת-על תרבותית,

וגם היתכנות כלכלית שתאפשר ליותר אנשים מוכשרים למצוא את קולם, ולראות בכתיבה אפיק ראוי להשקיע בו את הזמן והאנרגיה הדרושים ליצירת סיפורת אמונית, איכותית ומשמעותית.

יש ציטוט שאני אוהבת של ש"י עגנון (איך אפשר בלי), שגם אם הוא רצה קצת ללגלג על עצמו ועל הצורך שלו בכתיבה, אני מרגישה שיש בו משהו מההבנה של העומד מאחורי הדחף לכתיבה "וכשנתייאשתי מכתיבת הספר, לא נתייאש הספר מלהיכתב. פעמים הרבה בא צרור דפים ריקים שעלעלה בהם הרוח, וכל דף ודף היה מצווח כאותן הנשמות שהולכות ערטילאיות, והיה אומר וכי אין מילה יהודית להלבישני בה". 

• שהרה בלאו היא סופרת ועיתונאית; מרים הופמן היא עורכת ראשית בספריית בית אל
  

• שלחו עכשיו סיפור לתחרות "אגדתא 4 ". עוד יומיים נותרו לשליחת הסיפורים!