ביקור בארץ זרה שנמצאת ממש מעבר לפינה
"פגשתי עולם חברתי ותרבותי שלם שמתנהל על פי קודים משל עצמו ומנהגים המוכתבים על ידי מסורת קשוחה ודת, שחלים רק שם, מנגד יש באנשים את הפתיחות לאפשר יותר מהצצה דרך חור המנעול לעולמם". ורד שדות מתעדת ביקורים בג'סר א-זרקא, הכפר שמעבר לכביש
ג'סר א זרקא. הגשר על הנהר הכחול. הכפר שמעבר לכביש. אפשר לומר בצד השני של הרחוב. תושביו יוצאי סודן, שהגיעו לארץ ישראל דרך מצרים, עסקו בדיג בביצות ובים התיכון, בקדרות מאדמת הביצה, ביצירת מחצלות מצמחי הגומא והקנה ובייבוש הביצות לטובת אדמות חקלאיות. זה מה שכתוב בספרים.
המגע שלנו, תושבי האזור עם אנשי הכפר הוא חטוף תמיד, גם אם הוא נמשך על פני 15 שנה ויותר. מסתכם הוא בלהביא ולקחת, להוביל אלינו לבתים או לשדות לעבודת יומם, נדירים הם המקרים שבהם הקירבה והקשר ארוך השנים, מוליד התערבבות בתחומי החיים.
גם אני איני שונה. לכל הפחות לא הייתי. גם אני, שבביתי מועסקת אחת מבנות הכפר עשור וחצי, ויחסי הקרבה שבינינו אינם מוטלים בספק, הסתפקתי בצקצוק לשון למשמע אסונות שקרו, אירוסי ילדות ולמקרא ידיעה בעיתון על דו"ח מבקר המדינה אשר ל"כפר העני והמוזנח בארץ".
אני צלמת רחוב עצמאית, תושבת בנימינה מזה 16 שנה, ילידת ירושלים, עוסקת גם בעריכת דין, אם לשלוש בנות שגדלו כולן באזור, משרדי ממוקם בזיכרון יעקב. מטבע הדברים המפגש שלי עם אנשי ג'יסר א זרקא הוא יומיומי.
כביש 2 הפך למן "חומת ברלין" בצורה ובלתי עבירה, היה די לי בלהביא ולקחת. די בלהביט בכיפת המסגד לעת שקיעת השמש, ולכל היותר לצעוד בשבת לאורך קו החוף מקיסריה ועד לכפר הדייגים, די לנו במגע מרוחק ואמצעי. הם בעולמם, מדי פעם מבליחים הם לתוך עולמנו, ושבים ל"שם". באופן זה מתנהלים החיים בחברה אחת קרובה-לשנייה ורחוקה ממנה שנות אור, זו בזכות זו, תוך מגע מינימלי.
ברגע של היעדר שיקולים, הועלה הרעיון לצלם במסגד ובכפר בכלל בחודש הרמאדאן. הקרבה רבת השנים לסביחה, אשתו השנייה של איש, אם ילדיו ואלמנתו, והשינוי שמתחולל בה בשנייה שבה היא עצמה עוברת את מפתן דלת ביתי, הוליד תוך דקות שיחה עם המואזין ועם השיח' הגדול של הכפר.
משקיבלתי את הסכמתם ואת ברכתם וגם נערכתי כראוי בלבוש מתאים לכבד את המתפללים, נוכחתי לגלות בשידור חי ממש איך מתגבש אמון. עד כמה אלו שחיים מעבר לגשר מעוניינים בחשיפה וכמה המצלמה, התוספת לעיני שלי, היא מכשיר רב עוצמה ליצירת אמון וקרבה ואמצעי להבנת הסביבה האנושית והמרקם האנושי של ציבור שלם המתנהל הרחק מעין הציבור.
באתי למסגד מלווה במואזין שסייר איתי. לא יכולה להתעלם מתחושת הזרות ומכך שביקור זה אינו דבר של מה בכך, עבורי ובפרט עבורם. שיש בו יותר מתיעוד לצרכי אמנות או עיתונות או סקרנות. שזה ממש ביקור בארץ זרה שנמצאת ממש מעבר לפינה. שמתנהלת תוף הפרדה מגדרית ומעמדית ברורה וחד משמעית.
צילמתי באזור התפילה של הגברים לפני התפילה ונמלטתי לעזרת הנשים. שם ציפתה לי הפתעה. העוינות מצד הנשים דווקא, היתה בלתי מובנת. כאילו שכבות הבגדים הרבות שעוטות הן מגיל צעיר מתגבשות לקיר בלתי חדיר בבגרותן, וכאילו בחושיהן הבינו הן שדרך עין העדשה יכולה אני להבחין בנימי נפשן שכל כך מורגלות הן להסתיר.
את המתח באוויר בעזרת הנשים ניתן היה לחתוך בסכין. בכל זאת צילמתי שם, את הילדים. שממש התיישבו עלי, צמאים לתמונה.
דווקא השהות באזור התפילה של הגברים היתה פשוטה יותר, כל כמה שהיתה היא שבירה של מחסומי מסורת רבים.
בפעם הבאה שבאתי לשם, ביקשתי להישאר משך כל זמן התפילה באזור התפילה של הגברים. גם הפעם קידמה את פני התנגדות הנשים. הפעם נדרשתי גם להסכמת המתפללים כדי להישאר משך התפילה בקדמת המסגד היכן שכל הכפר מבחין בצלמת. וכמובן, דברים שרואים מכאן לא רואים משם.
ההמון הגברי המתפלל כגוף אחד, כולם מתנועעים כאיש אחד, הכוח והעוצמה, קול התפילה החזק מטשטש את המחשבה.
כשיצאתי משם הבנתי שפגשתי עולם חברתי ותרבותי שלם שמתנהל על פי קודים משל עצמו ומנהגים המוכתבים על ידי מסורת קשוחה ודת, שחלים רק שם, ומנגד יש באנשים את הפתיחות לאפשר יותר מהצצה דרך חור המנעול לעולמם.
בפעם הבאה שבאתי, לעת ערב, עם צאת הצום, צולמה הפשטות האנושית והשמחה הפשוטה, על רקע הדלות.
כתוצאה של ביקוריי ובפרט מהביקורים במסגד ביחס לביקוריי בבתי האנשים ולמפגשים הבלתי אמצעיים עמם, הבנתי שכל עוד המסורת והדת תמשכנה להיות דומיננטיות, כפי שהן, האבחנה המגדרית תימשך. הם אומרים שמבחינתם לבוא למסגד לתפילה אינו ביטוי ל"דתיות" אלא משהו שעושים כפי שמבצעים כל פעולה אחרת בשגרת החיים.
זה בעיני מסכם את הכל. החוזק של הדת והמסורת, ההבדלים בין נשים לגברים, המגבלות המוטלות על המין הנקבי מכוחה של הדת ומתוקף מסורת של דורות, אינם מתחילים ומסתיימים בחודש הרמאדאן ואינם מתקיימים בין קירות המסגד בלבד. הם רק בולטים מאוד על רקע ההפרדה הפיזית בין המינים המתקיימת בין כתליו.
רק כשמתקרבים ממש ועומדים חצי מטר מן ההמון המתפלל כאיש אחד, מבינים את עוצמת הדת על מאמיניה. הקולות החזקים. התפילה המשותפת. התנועה הקצובה. אנשים בכפר שראו את התמונות שאלו איך הצלחתי "לתפוס" את הרגע בדיוק בשנייה שבה התכופפו ארצה או הרימו את ראשם. הרי כל קטע נמשך בדיוק שניה אחת.
התהליך הצילומי, בפרט צילום רחוב המבקש את הרגע המכריע של הסיטואציה בקומפוזיציה מושלמת, מחייב למידה של האובייקט המצולם. וכך, חוויה מיוחדת היתה ללמוד את מהלכה של התפילה ולאחר שני סבבים של השתחוות, כריעה, השתחוות והזדקפות, מבט ימינה, מבט שמאלה, קלטתי שעומדות לרשותי בדיוק שלוש שניות בכל סבב להנציח את העוצמה הזו של ההמון המתנועע כאיש אחד.
מכאן אתה רואה שילדים הם ילדים בכל מקום, ושגם מתוך המסורת החזקה יש ילד אחד שמרים את הראש וחורץ לשון לחברו, שכמו בית כנסת, מסגד הוא מקום למפגש חברתי למבוגרים כמו לצעירים, שחייבים להתקרב, פיזית, כדי לייצר היכרות אמיתית ושהעובדה שאנו מביאים אלינו את השכנים ממערב ומארחים אותם בבתינו ובשדותינו אין די בה ושחובה עלינו גם להתארח אצלם ולהכיר את מנהגיהם ותרבותם וכללי חייהם.
מכאן אתה רואה שסממני החיים המודרניים אינם פוסחים גם על החברה המסורתית ביותר, לכולם יש ג'ינס, חשמל ואינטרנט וטלוויזיה, מכונית וטלפון נייד ואת מסי להעריץ, ואיכשהו, כל זה לא מגיע לכולם בצורה שווה ושוויונית.
- לכתבות נוספות במדור "שקופים"- הבוחן מקרוב אנשים החיים "מתחת לאף" שלנו, אך אנו מתקשים לראות אותם, לחצו כאן.
- הצעות לכתבות למדור ניתן לשלוח ל- shlomit-sh@y-i.co.il
.
לפנייה לכתב/ת 
