נעלי עקב וסינדרלה יהודיה
לחלוץ את הנעליים זה לגלות מה נועל אותנו, להתנגד לו - ולבצע מעברים ושינויים. תראו את משה רבנו, או את סינדרלה. פרשת השבוע - על הרגל וההרגל
היומיום נמשל לעקב
פרשת השבוע "עקב" פותחת בקביעה "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ" (דברים ז', י"ב). בפשט הדברים פותחת הפרשה בהבטחה כי אם נשמור את מצוות האל, ישמור האל את בריתו איתנו. פשוט להבנה וקשה לביצוע.
עוד על פרשת השבוע:
מכיוון שהפשט מובן בקריאה ראשונה, הוא לא כל כך מעניין, ופרשני התורה מחפשים מפלט בפרשנויות פחות מתבקשות, ועל כן יותר משמעותיות.
בפירושו לתורה, מציע רש"י שהמילה "עקב" הפותחת את הפרשה שלנו, מתייחסת למעשים פשוטים ויומיומיים. מעשים ש"דורכים עליהם" תוך כדי הליכה: "אם המצוות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון". אם כן, המצוות שיבטיחו לנו את נאמנותו של אלוהים, הן דווקא אותן מצוות קלות ולא חשובות, לכאורה.
"כשאת עוברת בעקב גבוה, את שווה סימפוניה של שריקות"
הימים הם שלהי מרד בר-כוכבא. רבי חנינא בן תרדיון, מהמתנגדים לשלטון הרומי, הוצא להורג.
גם אשתו נענשה בהוצאה להורג. בתו נענשה בהושבתה בקובה של זונות (עבודה זרה, דף יח עמוד א): "ועל בתו (גזרו הרומאים) לישב בקובה של זונות, שאמר רבי יוחנן: פעם אחת הייתה בתו מהלכת לפני גדולי רומי, אמרו: כמה נאות פסיעותיה של ריבה זו, מיד דקדקה בפסיעותיה. ועל זה אמר רבי שמעון בן לקיש, מה פירוש הכתוב: (תהלים מ"ט) 'עוון עקבי יסבני'? עוונות שאדם דש בעקביו בעולם הזה - מסובין לו ליום הדין".
בתו של רבי חנינא בן תרדיון נענשת כיוון שאביה התנגד לשלטונות ומרד בגזירותיהם. אולם חכמי התלמוד לא עוסקים בסיבה "החיצונית" לעונש שהוטל על הבת, אלא בהצדקת האל. בדברים שקראנו מנסים חכמי התלמוד להסביר למה אלוהים איפשר לרומאים להעניש את בתו של רבי חנינא בן תרדיון, ותשובתם היא מידה כנגד מידה.
זו תשובה קשה המעמידה את אלוהים באור חריף, תובעני וחסר פשרות. אבל זה גורלו של כל ניסיון להצדיק את האל בתקופה קשה. חייה של הנערה הם משחק אכזרי על הפסוק "עוון עקבי יסבני" – הנערה "דשה בעקבה" איסור אחד קטן, והאיסור הקטן הוא איסור העקב. איסור ההליכה המגונדרת, המוקפדת והמעכסת בפני גברים שלוטשים בה עיניים. הנערה דשה בעקבה את איסור הפתיינות, ועונשה הוא לעבוד כ"פתיינית מקצועית" – ליישב בקובה של זונות.
נעליים הן משל להרגלים רעים
הנעל והרגל, הנעל וההרגל. משה יודע שדברים שנשרפים, נאכלים על ידי האש. ואיך הוא יודע זאת? פשוט, כיוון שזה מה שהוא רגיל לראות. כך הוא הבין את העולם עד היום. במעמד הסנה משה רואה "סנה בוער באש, והסנה איננו אוּכל". ברגע זה פוקד אלהים על משה: "שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא" (שמות ג', ה').
רבינו בחיי (בן אשר, ספרד, המאה הי"ג) מסביר שבשביל להבין את המראה החדש, שהוא סמל לשליחות של משה ולתחייה של עם ישראל - משה צריך לוותר על תמונת העולם הרגילה שלו, וזו המשמעות הסמלית של הדרישה: "של נעליך מעל רגליך" (רבינו בחיי, שמות ג, ה):
"של נעליך' - לא אמר (אלוהים למשה) 'חלוץ'... ולא אמר (אלוהים למשה) 'שלוף'... הזכיר 'של' מלשון שלילה, הזהירו שישלול ממנו החומריות שהמשילם לנעליים, לפי שהחומר דבק בגוף כמו שהמנעל דבק ברגל, וכשם שיש ביד האדם לשלול נעלו מעל רגלו, כן בידו שישלול ממנו החומריות כדי שיהיה מוכן לנבואה..."
להשיל את הנעליים זה לשלול את מה שנועל לנו את החיים. להצליח לגלות מהם תפיסות העולם וההרגלים ש"נועלים" אותנו - ולהתנגד להם. לשלול את המקום שיש להם בחיינו. היום אנחנו רגילים לדבר על יציאה מ"אזור הנוחות" שלנו, או על שינוי הנרטיב. רבינו בחיי מדבר על הליכה יחפה, על האדמה שפוצעת את הרגליים - אבל גם מאפשרת להולך להבין בצורה די מדוייקת, על מה הוא דורך.
אשה נעלה, נעלה נעלה – נשים ונעליים, פמיניזם ונעליים
נעל היא גם סמל למעברים בחיים. הסבר נוסף לציווי "של נעליך" הוא שעצם הורדת הנעל מסמלת את מעברו של משה מאדם פרטי, למנהיג לאומי. על פי המסורת התלמודית, כשרבן יוחנן בן זכאי מבשר לאספסינוס שהוא יהיה הקיסר - אספסינוס לא מצליח "להשיל נעלו מעל רגלו".
כמו אספסיאנוס ומשה, גם המעבר של סינדרלה ממשרתת מקופחת זכויות, לנסיכה - מסומל בנעל. בליל המשתה, שהוא רגע המעבר של סינדרלה, היא מאבדת את אחת מנעליה. הנעל האבודה תסייע באיתור הנסיכה האבודה, ותעלה את סינדרלה מאשפתות. מה מייחד את הנעל של סינדרלה? נעל זכוכית קטנה באופן מיוחד. לאף אחת מאחיותיה של סינדרלה, ובעצם לאף אחת מנשות הממלכה, אין רגל כל כך קטנה ועדינה כמו של סינדרלה. בניסיון להשיג לעצמן את המלוכה, חותכות האחיות חלקים מכף רגלן. אבל לא – לנסיכה האמיתית תהיה כף רגל קטנה ועדינה באמת.
לא רק אחיותיה של סינדרלה מחבלות בכפות הרגליים שלהן: גם בסין נהגו לכרוך רגליים של ילדות קטנות, ובכך לשבור את עצמותיהן. לכריכת הרגליים בסין, ולכריתת האצבעות של האחיות של סינדרלה - תפיסת עולם דומה: ככל שכפות רגליה של האישה קטנות יותר, רם מעמדה. כפות רגליים קטנות מעידות בו בזמן על שני דברים; האחד – על כך שהאשה מיוחסת ולא זקוקה לכפות רגליה על מנת לעבוד. והשני – היא לא באמת יציבה. היא לא יכולה ללכת רחוק. היא תמיד תצטרך להישען על הגבר שלצידה. אישה עם כפות רגליים קטנות היא אישה לא מאיימת.
ונעלי עקב? הן מספרות אותו סיפור – עדינות, חוסר יציבות, הליכה למרחקים קצרים והישענות על הגבר שהולך לצד בעלת העקבים. ואני? אני פמיניסטית שנורא אוהבת נעלי עקב, ומוכנה להכיל בתוכי סתירה אחת או שתיים.
ובבית המדרש של הטוקבקים
"ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים", כך כתוב בפרשה שלנו. ובבית המדרש היה אחד (שלא אציין איך כינה את עצמו), שהתעסק בלי סוף בשאלת היהדות שלי. אז פרשת השבוע עונה במקומי – אין שום גאווה בעובדה שאדם
נולד יהודי. אין בכך שום הישג. ההישג היחיד המשמעותי הוא להצליח להיות בן אדם; לאהוב את הזר, לדאוג לחלש, לאהוב את אלוהים שברא את כל בני האדם בצלמו. כל השאר – הבל ורעות רוח.
ובעניין אחר ומשמח - אתם שולחים אלי שירים נפלאים, ואני מקווה לפרסם את כולם. הפעם בחרתי בשיר של יהודה עמיחי, שמהווה המשך ישיר למשלי הנעליים שבפרשה. את השיר הזה למדתי עוד בבית ספר התיכון, ואני זוכרת היטב איך מתוכו הבנתי מהי חירות פרשנית, וכמה עומק יכולה להציע השפה המסורתית כשכך מתבוננים בה:
במרחק שתי תקוות מן הקרב, חזיתי שלום.
ראשי העיף מוכרח ללכת, רגלי חולמות חלום.
האיש השרוף אמר: אני הסנה שבער ואוכל, גשה הלום.
מותר לך, השאר נעליך על רגליך. זה המקום.
(מג) (מתוך: בזווית ישרה, מחזור מרובעים)
הוסיפו לשלוח אלי שירים לכתובת: wg@netvision.net.il
שבת שלום!
לפנייה לכתב/ת 
