לא מאמין למילה אחת של שלי

ביום שישי האחרון אמרה שלי יחימוביץ בראיון ב"הארץ": "אני מכירה את המשוואה הידועה הזאת - שאם לא היו התנחלויות אז היתה מדינת רווחה בתוך גבולות ישראל...זאת השקפת עולם שאין לה קשר למציאות. אני בוודאי לא רואה במפעל ההתנחלויות חטא ופשע". לפני שש שנים אמרה בראיון לאותו העיתון: "בזמן שנמחקה פה מדינת הרווחה...קמה מדינת רווחה חלופית מעבר לקו הירוק. שם יש מקומות עבודה, שם יש תקציבי תרבות גבוהים. ברור לחלוטין שמפעל הכיבוש הענק הזה פגע בכלכלת המדינה ופגע ברשת הסוציאלית של המדינה".

אני לא מאמין למילה אחת שהיא אומרת. היא עושה את הטעות הקשה ביותר שאפשר לעשות כלפי אנשים צעירים: היא מתחנפת אליהם. היא דוהרת על סוס, ורומסת כל מה שבדרכה, כולל את עצמה ואת עברה, כי נדמה לה שהיא תהיה הפוליטיקאית שתזכה בקולות שיבואו מאוהלי המחאה. אבל היא מזיקה לעצמה יותר מכל אדם אחר. היא מגלה ליושבי האוהלים את הפנים המכוערות ביותר של הפוליטיקה. מן הפוליטיקה הזו הם ברחו. ורק בגלל שברחו הם זכו לאמונם של שלוש מאות אלף ישראלים. הם לא שוטים מספיק כדי לאמץ אל לבם פוליטיקאים שיקחו מהם את היקר בהישגיהם.

עוד בערוץ הדעות :

• הצלף ונהג האוטובוס, הצדעה למבוגר האחראי / זיו לנצ'נר
• אסור לסכן את השלום עם מצרים / יורם מיטל
• המחאה לאן? / סלי מרידור
• בסיס איראני בסיני / צבי מזאל
  

יחימוביץ' לא מבינה את הרוח שנושבת באוהלים. האנשים הצעירים האלה לא רוצים רק כסף, ולא רוצים בעיקר כסף. הם יותר מחודש במאהלים בגלל האי-צדק שבחלוקת הכסף, לא בגלל חלוקת הכסף לבדה. חוסר הצדק קודם לכסף, וחשוב מהכסף, ויפה מהכסף. ויופי הוא לא עניין קטן בפוליטיקה תמיד, בוודאי לא הפעם. ואילו יחימוביץ מציעה להם כיעור. האנשים האלה, שרגליהם הוליכו אותם למאהלים, ידעו טוב מאוד מה הם לא רוצים: הם לא רוצים לקום בבוקר ולגלות פנים מכוערות במראה. לא אלה הפנים שהם מצפים מעצמם, לא זאת החברה שהם יכולים להיות גאים בה, לא אלה יחסי האנוש שהם רוצים להשתייך אליהם.

הם לא רוצים להשלים עם מדינה שקמה כדי להציל עם, וכדי לבנות אחריות הדדית של עם, וכעת היא מתנערת מן היסודות האלה של החלום הישראלי. ולא בונים אחריות הדדית על צביעות, על אחד בפה ואחד בלב, על חנופה. וגם לא על פשטנות.

פוליטיקאית של שחור ולבן

שוב ושוב ענתה יחימוביץ' על השאלות בראיון האחרון שלה במלים "חד-משמעית כן" או "חד משמעית לא". בכל פעם שהיא זיגזגה בשנים האחרונות ידעתי שתכונה מרכזית שלה מאפשרת לה לזגזג: פשטנות אין-סופית. המחשבה שלה לא מסוגלת להכיל יותר מצבע אחד: או שחור או לבן. והיא עוברת בקלות משחור ללבן ולהיפך.

אילו טרחה להקשיב לשיחה אחת מן המאות שנערכות ערב ערב במאהלים, אילו הפנימה את מה שאמרו הדוברים בהפגנות, אילו קראה את אתר האינטרנט שלהם - היא היתה יודעת שלא יושבים שם אנשים של שחור או לבן, שהם רעבים לעוד קול, לעוד דעה, לעוד זווית ראיה, לעוד מימד של מורכבות. כי הם רוצים לשנות מציאות סבוכה ומורכבת. הם לא רוצים סיסמאות, או סאונד-בייטס, או שחור, או לבן.

פעם היא הצביעה בשביל חד"ש, ובשביל עזמי בשארה, כי זה היה הלבן של אותו רגע. אחר כך קראה לא להצביע בעד דב חנין כי זה היה השחור של אותו רגע. פעם היא שותקת באופן עקרוני על כל עוול משווע שאינו נמצא בסביבת העיקרון הקדוש שלה. ופעם אחרת היא לא עקרונית ולא נחושה, ואומרת שהיא לא הפגינה נגד מלחמת לבנון כי "זה לא דבר אפקטיבי".

שלי יחימוביץ לא לבדה. השמאל הישראלי המפלגתי כולו עומד היום ותוהה אל מול הגל הרענן הזה של צדק חברתי שלא בא אל פתחו, ולא מקבל את הנהגתו. זה קשה לתפישה. זה גם מביך כאשר הצעירים האלה השיגו הרבה כל כך דווקא משום שלא דיברו על מה שהשמאל הישן צדק בו, וצודק בו: ההתנחלויות שחומסות את מדינת הרווחה הישראלית.

השאלה אלו יחסים יווצרו בין מפלגות השמאל לבין המחאה החדשה צריכה להוביל להרבה מינים של חשבון. דבר אחד היא לא צריכה. אלכסנדר ינאי הזקן, הגוסס, ידע בדיוק מהו הדבר הזה, כאשר אמר בצוואתו לאשתו שלומציון: "אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן מעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס".

פרופ' נסים קלדרון, מומחה לספרות עברית 

תושבי הדרום מוזמנים להציע טורי דעה על ההסלמה: opinions@y-i.co.il