קרוע על ספרים: ראיון עם סיימון לליק

"הספרות הטובה ביותר היא זו שיוצרת את החוקים של עצמה", טוען סיימון לליק, מחבר הרומן זוכה הפרסים, "קרע" (הוצאת כנרת זמורה ביתן). "כל אמנות מוצלחת", הוא מוסיף, "מאתגרת אותנו לבחון את האופן בו אנו רואים את העולם ואת התפקיד שלנו בו". וזה בדיוק מה שלליק ביקש לעשות ברומן הביכורים שלו שראה אור בשנה שעברה. הוא מתגורר בברייטון, אנגליה, בה גם נולד ב-1976. בעבר עבד כעיתונאי, הקים עסק עצמאי וכיום הוא כותב ספרים; פעילות מהנה, לטענתו, ובמידה רבה גם חשובה.

ישירות והימנעות מקישוטים. עטיפת הספר "קרע"

לעוד ראיונות עם סופרים:

• ברנד וולשלגר על "בצל האב"
• בנימין שבילי על "ספריית הלב"
• חנה רוזנטל על "להרגיז מישהו חסר משמעות"
  

"קרע" תורגם לעברית על ידי אורי שגיא, שהקפיד לשמור על הקצב המסוים של הסיפור ועל התמציתיות המצוינת שמאפיינת אותו, מבלי להעמיס פלפולים לשוניים או לעדן את הטקסט. זהו אלמנט מפתח בכתיבתו של לליק: ישירות, הימנעות מקישוטים, לעתים דחיסות שבאמצעותה הוא דווקא מעניק תנופה לעלילה ובמקביל, ממקד את תשומת הלב של הקוראים.

כתיבה שכזו חשובה במיוחד ברומן כמו "קרע", הנדמה כסיפור בלשי אשר במרכזו פשע נורא שביצע המורה סמואל שייקובסקי בכינוס של בית הספר: הוא מגיע למתחם ופותח באש כלפי הנוכחים, הורג שלושה תלמידים ומורה ומתאבד. החוקרת לוסיה מיי מקבלת את העבודה על המקרה ואינה מוכנה להשלים עם הקביעה שסמואל היה מטורף. היא נוברת במציאות הבית-ספרית ומנסה להבין מה גרם לאירוע הטרגי. או אז נחשף מערך שיטתי של בריונות כלפי המורה השופך אור לא רק על המקרה הספציפי, אלא על המציאות הרווחת בבתי הספר כיום.

גשש בלש

לליק משתמש במספר נקודות מבט ודוברים בכדי להעביר את הסיפור הבלשי. על תהליך בניית הרומן והעיצוב הוא מספר שכוונתו היתה "להוביל את הקורא לאורך מסע הזהה למסע שעוברת לוסיה החוקרת, הדמות הראשית של הרומן. על לוסיה להכריע היכן טמונה האמת, כשזו מוצגת בפנייה בוריאציות שונות. אני מקווה שזו גישה מעניינת להציג גם בפני הקורא. אולם, באותה המידה חשתי כי הרומן זקוק למספר בגוף שלישי, על מנת לשמור על תחושה של זרימה.

"תקוותי היתה שדמותה של לוסיה תתפקד כמחט, אשר תתפור את כל חלקי הסיפור באמצעות שימוש בגוף ראשון. התפתיתי, בנקודה מסוימת, לכתוב את הספר כולו בעדויות הנמסרות בגוף ראשון, אבל בסופו של דבר החלטתי שיש צורך באיזון והכרח לשמור על התנופה של הסיפור והמבנה, אשר מעודד את הקוראים לבחון אירועים מנקודות מבט שונות".

בשיחתי עמו, ניכר כי לליק עסוק מאד בדיאלוג (גם המדומיין) עם קוראיו. הוא כותב מתוך קשב רב לתגובות הפוטנציאליות של הקוראים ומבקש לשתף אותם, גם באופן בלתי מודע, בתהליך יצירת הסיפור. לפיכך, הוא מציג סיפור דינאמי ומתפתח שאינו מניח לקוראים לרגע ומחייב אותם לחקור, לבחון, להתעמק ואף להתעמת עם עצמם. זאת הוא עושה על ידי שבירה של הדיכוטומיה רע מול טוב ומאפיין זה, כך הוא מצהיר תואם את תפיסתו את הרוע כפי שהוא מצטייר במדיה ובתודעה הציבורית.

"אני לא יכול לדבר באשר לסיטואציה בישראל", הוא מבהיר, "אבל באנגליה, האינסטינקט הראשון כאשר משהו נורא קורה הוא תמיד לעשות דמוניזציה; לשלוח אצבע מאשימה. כמו כן, תמיד יש רצון לחקור סוגיות רחבות יותר של אשמה מתוך מקרה ספציפי. הדבר הנהדר בבדיון, הן עבור הקורא והסופר, הוא שניתן להיכנס לתוך מרחב טעון רגשית ולבחון את הצלקות מכל זווית. אתה יכול להעלות שאלות אשר במרחבים אחרים ייתכן ולא היו נשאלות, ולהתמודד עם תשובות שבמצבים נורמאליים, ייתכן והיו קשות ומכאיבות מדי".

עם פרסום ספרו, זכה לליק לשבחים רבים ולחיבוק חם מהקהל והביקורת. "קרע" הוכתר כאחד הספרים הטובים שראו אור בשנת 2010, זכה בפרס Betty Trask לשנת 2011 ועורר הדים רבים, בעיקר בשל התייחסותו הייחודית של לליק לסוגת הספרות הבלשית ולאופן בו הוא מעצב את הסיטואציה הדרמטית. כשאני שואל אותו לגבי השפעתה של ההצלחה, הוא מגיב בהומור ובנועם, העולים שוב ושוב במהלך השיחה.

יותר מזל משכל

"היה לי מזל גדול, שכן עבר זמן רב מקבלת הספר על-ידי ההוצאה לאור למועד פרסומו בפועל. היתה לי שנה שלמה בה ה'באזז' היחידי שהיה עלי להתמודד איתו נבע מהידיעה שהספר עתיד לראות אור בקרוב. כתבתי את ספרי השני במהלך התקופה הזו ובין שלושת הספרים שסיימתי לכתוב עד כה, זה הספר שהכי נהניתי לכתוב. באשר לספרי השלישי, אין ספק שהיה יותר לחץ (או נכון יותר, הרגשתי יותר לחץ). אבל במבט לאחור, אני חושב שזה עזר לי. הצבתי לעצמי רף עם שני הרומנים הראשונים ואני נהנה מהאתגר לנסות ולהתעלות עליו. האם הצלחתי? זה רק הקוראים ישפטו".

הרומן מכיל סיפור בלשי, שבאמצעותו אתה משרטט דיוקן נוקב של איש הסובל מטראומה, מתעכב על האלימות רחבת ההיקף והקושי להבין מה באמת מתחולל בנפש האדם.

"אני לוקח נושא ובוחן אותו דרך אספקט אחד של השאלה אודותיו. 'קרע', עבורי, אינו עוסק ביריות בבית ספר. הוא למעשה בוחן את תופעת הבריונות. הפשע שנעשה בתחילת הפרק הראשון הוא משני - במובן של התמות הנרטיביות - ל'פשעים' שמניעים את סמואל המורה לבצע את האקט הנורא. אני מתעניין בצד האפל של האדם, לפחות בכל הנוגע לרעות שאנו עושים זה לזה. השאלה המרכזית בכל שלושת הספרים שלי עד כה היתה 'מדוע?'. אני מתעניין מאד בסיבה ותוצאה ופחות במי הוא זה שעשה".

העיסוק המתמיד ב'מדוע?' יכול היה לבוא על חשבון עיצוב משכנע של הרקע והזנחה של הסגנון לטובת החקירה עצמה. אך ב"קרע" מרהיב הסופר לכתוב ספקטרום רגשי נרחב, תוך שהוא מעצב בצורה מרשימה למדי את הנרטיב עצמו. כתיבתו של לליק שנונה וחריפה ובעיקר מדויקת. בעידן של רומנים בלתי נגמרים, מזכיר לנו "קרע" את חשיבות הצמצום, הבחירה בעיקר והדיוק. זהו רומן קולח למדי דווקא משום שאין בו מילה מיותרת.

מה המטרה שלך ככותב?

"כשאני כותב", הוא מספר, "שני דברים נמצאים בחזית מחשבותיי. ראשית, לא להתנשא על הקורא. ב"קרע" לדוגמא, המרואיינים מגיבים מדי פעם לשאלות שהקורא לא 'שומע'. חשתי שיהיה מתגמל עבור הקורא לעבוד מחוץ לקונטקסט של תשובותיהם על מה ששומעים שנשאל. מה גם, שהיה נוצר סוג של שכפול לטעמי, אם הייתי מכניס בכל זאת את השאלות. זה מביא אותי לדאגה השנייה שלי: צמצום. אני עושה כמיטב יכולתי לא להשתמש ביותר מילים מאלו שאני מוצא אותן הכרחיות לקונטקסט הנתון. אני מרגיש שזהו המפתח לכתיבה מהודקת, שניתן לשלוט בה.

"אם אני מסתכל על ספרות מודרנית, אני יכול לומר שבספרים ארוכים לא מעטים, אין מילה מיותרת.

'תת עולם' של דון דלילו עולה במוחי בהקשר זה. אבל אני מסכים שרבים אחרים ירוויחו מעריכה משמעותית. לא פעם אני קורא ספרים (וצופה בסרטים כשמתאפשר), שמותירים אותי בתחושה של תסכול ממשי, משום שנדמה כי האיכות הוקרבה לטובת הכמות".

לליק, שמעריך מאד את דלילו וגם סופרים אחרים כדיוויד מיטצ'ל והילרי מנטל, מודה בנקודת חולשה אחת בנוגע לקבלת השראה מסופרים. "אני אוהב את קורמאק מקארתי, אבל אני מוכרח לאסור על עצמי לקרוא (לקרוא מחדש, יש לומר) את ספריו כשאני בין טיוטות. אני מוצא את הסגנון שלו כה משכנע שבאופן לא מודע אני מתפתה לחקותו - ולבסוף, מיותר לציין, נכשל לחלוטין".

המודעות העצמית של לליק ויכולתו להשתעשע במקומות הרציניים כובשת. הדבר ניכר גם באתר שלו, הרווי בהערות ציניות ומבדרות אודותיו. נדמה כי דמותו הקלילה עומדת בניגוד לחומרים האפלים בהם עוסקים ספריו. ניסיונו כעיתונאי יכול היה לרמז על הצורך לבחון מה מניע אנשים, אבל לליק מצביע על הקשרים והבדלים אחרים בין כתיבת פרוזה לעיתונאות.

"הרקע שלי בעיתונות בהחלט עזר לי בכל הנוגע לדיסציפלינה של הכתיבה, משום שאני רגיל לשבת מתשע בבוקר ולמלא את הדף באותיות עד תום. אני גם עורך את הטיוטות, דבר שחוסך זמן בהמשך. ההבדל הגדול שאני מוצא בין סוגי הכתיבה הללו הוא מידת חירות ההבעה שסופרים מרשים לעצמם. עיתונאות, בכל שדה שהוא, היא לרוב פורמאלית: העבודה האמיתית היא להשיג את הסיפור, לא האופן בו אתה מעביר אותו. היעדר המגבלות בכתיבת בדיון הוא כמובן משחרר מאוד - אבל יחד עם זאת, מאתגר לא פחות עבור מישהו שלא רגיל לחופש בעריכה, מכיוון שאתה מוצא את עצמך מתעסק במה שבסופו של דבר הם אילוצים מלאכותיים לסגנון, דקדוק, מבנה וכן הלאה".

יש מקום לבידור בספרות?

"אם אתה זונח את הבידור, מעט מאוד אנשים היו טורחים לקרוא את שנכתב. במקרה שכזה, לא משנה כמה רבת חשיבות המטרה שלך או המסר שאתה מעוניין להעביר, זה פשוט לא יישמע". טוב, אם כן, שקולו של לליק נשמע, שכן "קרע" הוא רומן מעניין ומותח, שהמסר שלו אינו דידקטי אלא מעורר שאלות, מבעית ואינו נותן מנוח. זהו ספר ביכורים עוצמתי, המצביע כבר מההתחלה, על כוכב עולה בשמי הספרות האנגלית העכשווית.