שיר פרידה מדליה רביקוביץ'

דליה רביקוביץ'

זה לא השתיקות הקהויות שלך

כמו בתוך תמונה של עצמך.

ישובה באותה הכורסה החומה, פסל בובה,

כתפיך משוכות וראשך כיקוד כוויה -

וזה לא גופי הזוכר, המנסה לנווט את עצמו

באהבה אלייך, כשאת מציעה לי

עוד כוס תה אחת, בכל מוצאי שבת.

כקורבן-עולה לחסד הזמן הניגר,

כל כך אהבתי איך את ממששת בה.

ולא עד כמה נכלמת שוב מול עיתוני השבת

מלאי רוח רעה, עילגי צדק,

שרק באה ואף פעם לא הלכה.

זו היתה דווקא השמחה שלך שהתפרצה לרגעים

כמו אורח לא קרוא

וחיוך העיוועים הזוחל, מתלבט, חוכך בצחוקו,

שרק לא יהדהד קול הכלים השבורים שבפנים.

חיוך הלופת בקמטוטיו הדקים שמחת עניים,

מתפשט בעינייך, מבקש לנוס, תועה, נפער,

נלחם ומתמוטט מול ריסייך הנשמטים.

ואחריו אותו כתם המבט הנלכד פתאום באור

מבט שותת, ברחוב יהואש שש,

כמו תחינת ילדים שמבקשים עוד- לא,

עוד לא לישון, עוד רק קצת

להישאר עם אבא ואמא בסלון.

ואז הבקשה החוזרת רצוצה, להילקח

למרחק לא ישוער, למרחק שוודאי אפשר,

להיאסף אל מקום אחר עליו חלמת

תמיד הרי אמרת: גיברלטר.

וכבר נעשה מאוחר, וכבר את מבקשת בלי מלים

לא להאיץ בך, לא לנחמך,

באפשרות לדחוק את הבדידות,

לדחות את מירוץ הדקים

רק לנשום שקטות בעוד רחש שלכת,

לחצוב איתו את דממת הלילה הנמהרת

הדוהרת בעקבותיך, להיות יכולה להשאירך

לבד, על אם הדרך אל בוקר אוגוסט

שייטרף. מחר.