"המראה מקאסל רוק": אמת לצד בדיה
"המראה מקאסל רוק" של אליס מונרו, אולי כמו "סיפור על אהבה וחושך" של עוז או "המהגרים" של זבאלד, מקיימת צורה ספרותית חדשה המשלבת בין אוטוביוגרפיה משפחתית לבדיה מוחלטת. האם יש כאן נטיה ספרותית חדשה שאנו זקוקים לה?
קוראי ספרים קוראים ונהנים, קוראים ונהנים פחות, קוראים ופותחים את הראש, קוראים ומתקוממים, קוראים ומחייכים, קוראים כי רוצים להיכנס אל הראש של חבר, או של בן, או של תקופה, או של "רוח הזמן", או של ההפך מ"רוח הזמן". אבל אחת לכמה שנים אתה קורא סופר והנשימה נעצרת. כי אתה יודע שהסופר הזה, שהרגע סיימת לקרוא בו, מצטרף אל אותה רשימה פנימית של סופרים ששינו אותך.
זאת רשימה של סופרים שיתערבו מעכשיו בהחלטות שלך, בחוש הריח שלך, בעבודה שלך, בחלומות שלך, בקשרים שתקשור עם אנשים אחרים, ברגעי האבל שלך, בהפגנות שתלך אליהן, ברגעי המבוכה שלך, ברגעי החשבון שלך.
כך קרה לי כשקראתי את אליס מונרו. היא הצטרפה אל הרשימה הפנימית שהתחילה להירשם בתוכי, אולי, כששמעתי ברדיו, בגיל ארבע או חמש, את "לילה לילה" של אלתרמן, ונמשכה כשהייתי בן 16 ומורה נכנס לכיתה והתחיל לקרוא את "בדמי ימיה" של עגנון.
את "המראה מקאסל רוק" פירסמה אליס מונרו ב-2006. היא היתה בת 75. מאחוריה היו חמישה עשר ספרים (שישה מהם תורגמו לעברית), והיא כבר זכתה בפרסים רבים. מבקרת אמריקנית קראה לה "צ'כוב שלנו", וזה תואר שאין גבוה ממנו לסופר. לפני הספר הזה היא כתבה הרבה מאוד סיפורים, רובם ארוכים. גם אחרי הספר הזה, ב-2009, היא פרסמה אוסף נפלא של סיפורים בשם "יותר מדי אושר". אבל "המראה מקאסל רוק" הוא ספר אחר. הוא הדבר הקרוב ביותר לאוטוביוגרפיה שמונרו כתבה.
מאות שנים לאחור
זאת אוטוביוגרפיה שמונרו משלבת בה, במודע ובדרך מרתקת, הרבה סיפורים בדויים. השילוב הזה עושה את "המראה מקאסל רוק" לספר מיוחד כל כך, לספר בלתי נשכח של סופרת שכתבה כבר הרבה ספרים בלתי נשכחים. אוטוביוגרפיה רגילה מתחילה בזכרונות הראשונים שיש לאדם על עצמו. לא אצל מונרו. היא מתחילה באיש בשם ויליאם ליידלו, "אחד מאבות אבותי הישירים שנולד בסוף המאה השבע עשרה ונודע בשם ויל אופָאופּ".
מונרו הולכת שלוש מאות שנה לאחור, אל סקוטלנד שממנה היגרה משפחתה לקנדה. שם היא מוצאת מצבות שנושאות את שמותיהם של בני משפחתה, מעט סיפורים על האנשים הקבורים האלה שעברו מדור לדור וכבר קיבלו יותר מנופך של אגדה, ומעט כרוניקות של לידות ומיתות. כך היא ממשיכה לאורך שלוש מאות שנה: אוספת פרט עובדתי מתוך ארכיון, או מתוך מכתב, או מתוך ספר, וממשיכה מן הידוע אל בדיה ("אני בוודאי אחד מהשקרנים", היא כותבת על עצמה).
דוגמה אחת, מתוך מאות שיש בספר הזה, לעירוב בין עובדה לבדיה: מונרו נוסעת לסקוטלנד, מגיעה אל בית הקברות שבו קבור אותו וילאם ליידלו, ואומרת שהוא זכה לכינוי "אופאופ" כנראה בגלל שסיפרו עליו שידע לרוץ טוב במיוחד. וכאן ניכנס לסיפור הדמיון של מספרת הסיפורים. היא בודה לויליאם הסקוטי והעתיק הזה סיפורי ריצות מופלאות, מיתולוגיות קטנות של ריצות. כמו הסיפור על מירוץ ציבורי שויל משתתף בו, והוא כל כך מסור לריצה שלו, לנחישות שלו, למהירות שלו, שהוא מתעלם מן המכנסים שנשרו ממנו במהלך הריצה - ומסיים אותה כשרק חולצה מכסה את חלק גופו העליון.
זה מצחיק? זה מיתולוגי? זאת אנקדוטה חביבה שמשפחות נושאות מעברן? לא אצל מונרו. זה לא מצחיק כאשר היא מגיעה בהמשך הספר אל אביה, רוברט אריק ליידלו, שנשא איתו את שמו של האיש הרץ הרחוק ההוא, אבל הוא לא ידע לעשות שום דבר בריצה, בעוצמה. הוא עשה את כל שעשה בחייו רק באיטיות, במתינות, בויתור על דרמה ועל החלטיות. ואז האיש הרץ שבעבר העתיק של המשפחה יוצר עננה קלה של אכזבה-עצמית אצל האיש הלא-רץ שגידל את אליס מונרו באהבה גדולה - אבל בלתי דרמטית.
אבל, וזה אבל חשוב אליס מונרו, אביה הוא לא אדם מובס לגמרי. באחד הראיונות שלה נשאלה מונרו מה היו הסיפורים הראשונים שקראה. היא אמרה: "ספר של היסטוריה בריטית שכולו רצף של מלכים הכורתים את ראשיהם של קודמיהם, ו'בת הים הקטנה' של אנדרסן". ואז היא הוסיפה ואמרה שהיא זוכרת את עצמה כילדה שהולכת שעות מסביב לבית שלה, כועסת על הסיום המדכא של אנדרסן, כועסת על בת הים שכדי להפוך לאשה נאהבת חייבת היתה לחתוך את גופה בסכין חדה, לוותר על קולה המופלא, ובסופו של דבר לוותר על אהובה ולהפוך לקצף-גלים.
שעות, אמרה מונרו, הלכתי והלכתי וכתבתי סיומים אחרים, סיומים שיצילו את בת הים הקטנה מן החיסול. הגיבורים (בעיקר הגיבורות) בסיפורים הרבים של אליס מונרו נחתכים בסכינים חדות, ומאבדים הרבה יותר מאשר את קולם, אבל הם לא נהפכים לקצף, בוודאי לא לקצף מפואר. בסופו של דבר ואחרי הרבה תבוסות וזוועות, הם שומרים על כבודם בתוך האסונות שלהם, הם כמעט מובסים אבל לא לגמרי מובסים.
האיש שאהב לרוץ
אביה של אליס מונרו, שהיה שכיר במפעל יציקה שאפר הפלדה בו הרס את ראותיהם של עובדיו, שחי עם אשה שהחנופה נעשתה לה לטבע שני כדי להיעשות לסוכנת מכירות, לא היה רק איש כבוי. הוא היה גם איש כבוי. אבל משהו שבמשהו נישאר לו מאבי-אבותיו שרץ נחוש ובלי מכנסיים. הוא לא לקח מן האב הקדמון והמיתולוגי את ההעזה לרוץ, אבל הוא לקח ממנו את ההעזה שלא להתבייש בשום דבר, גם לא בגוף שנשאר עירום כאשר הוא מתאמץ.
זה מעט? לא בשביל אליס מונרו. בסיפורים רבים שלה עובר על הגיבורות סבל שלא יאמן, אבל תמיד יש להן איזה חיסון נחוש מפני הבושה. הגיבורות שלה, כמו אביה, מוכות מכה אחר מכה, אבל הן לא מתביישות במכות שספגו. והן בוודאי לא מתפוגגות אל המוות או אל ההתאבדות. הן שומרות על משהו מנשמתן הבלתי מנוצחת גם כאשר הן מנוצחות.
האם המהלך הזה מן התבוסות, מן הראשים הערופים, אל הנחישות-של-החלשים הוא משהו
עובדתי או משהו סיפורי? האם אלה העובדות שמצאה אליס מונרו בעברה של משפחה קשת יום בסקוטלנד (אבל גם נחושה, ולפעמים אפילו צוחקת ומצחיקה) שהיגרה לקנדה ביסורים גדולים (אבל גם בתבונה, ובסבלנות), או שמא מדובר לא בעובדות על המשפחה, לפחות לא רק בעובדות, אלא בסיפורים שאליס מונרו בדתה אל תוך העובדות?
מי יכול לענות על השאלות האלה ביושר ביחס לחייו שלו, ביחס לעברו, ביחס למשפחתו ולאבות אבותיו. כמה אנחנו לוקחים מן הסיפורים המיתולוגיים של עברנו, וכמה אנחנו מטים את העובדות של עברנו אל הסיפורים שאנחנו רוצים לספר לעצמנו? הספר הזה הוא ביטוי חכם ועמוק, לאותה מזיגה של אמיתות וסיפורים שמהן אנחנו עושים את הביוגרפיות שלנו.
ומילים אחרונות כשאלות, כחומר למחשבה: "המהגרים" של וו.ג. זבאלד, "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז, "המראה מקאסל רוק" של אליס מונרו אלו שלוש פסגות של פרוזה שנכתבו בעשרים השנים האחרונות, ושלושתם עירובים של עובדות ובדיות. האם יש כאן משהו משותף? האם יש כאן משהו כמו צורה ספרותית שמופיעה כתגובה לתנאים היסודיים ביותר של החיים האנושיים במעבר המילניום? האם יש כאן נטיה ספרותית שאנחנו זקוקים לה היום, כשם שקודמינו היו זקוקים לנטיות ספרותיות כזרם התודעה של וירג'יניה וולף וויליאם פוקנר, או כמו המשל הקיומי של קפקא, קאמי ועגנון?
