"פנדמוניום": בין המדע לאמונה

נחסוך לרבים את קריאת הסקירה הזו ונתחיל מהשורה התחתונה: "פנדמוניום" הוא ספר טוב ומהנה שמושך את הקורא מהעמוד הראשון ולא מרפה. הוא מתחיל ממקום בסיסי ופשוט ומציג עולם יוצא דופן שמשיק לעולם שלנו, ומשם לוקח אותנו למסע של אדם אחד שמנסה להיפטר מהשד האישי שלו, ותוך כדי מספק לנו הצצות, לא מספקות, אל העולם בו "פנדמוניום" מתקיים.

שדים או השתקפויות? רצח ב"פנדמוניום" (עטיפת הספר)

דל הוא גיבור הספר שלנו והוא חי בארה”ב של אמריקה שהיא בת דמותה של זו שאנו מכירים מסדרות הטלוויזיה, הסרטים, הספרים והקומיקסים. ההבדל הוא שבעולם הזה בו דל חי ישנן ישויות המשתלטות על אנשים וגורמים להם לבצע פעולות בניגוד לרצונם. חלק מהפעולות האלו לא מזיקות לאף אחד, התפרעויות רגעיות שכל מי שחי בתל אביב, ניו יורק או לונדון נתקל בהן. פעולות אחרות הן קצת יותר קשות - כמו רצח.

הישויות האלו מכונות שדים בעולמו של דל, אך לא ברור כלל שזה מה שהן. מה שבטוח הוא שמדובר בהשתקפויות של אבטיפוסים תרבותיים שחלקן מוכרים יותר (כמו ה”קפטן” והסימן שהוא מותיר אחריו) וחלקן פחות (האקדוחן בעל המעיל הארוך). דווקא הדיאלוג הזה על המהות של ה”שדים” הוא שהופך את הספר למרענן ומקורי. יש מי שהשוו את הספר הזה ל”אלים אמריקאים” הנורא של ניל גיימן.

גם אצל גיימן יש ישויות המסתובבות בעולם. חלק מהישויות האלו הן אלים מהעולם העתיק, אחרות הן האלים המודרניים, למעשה אבטיפוסים של החברה המודרנית. ההבדל הוא שבעוד "אלים אמריקאים" מכיל רעיון טוב וביצוע צולע לכל היותר, הספר של דריל גרגורי מספק הרבה יותר - משום שהוא לא מתיימר לספר סיפור ענק.

אנשים מיואשים

כמו הסיפור גם הקצב הופך מפתיע ככל שהספר מתקדם. כריכת הספר מצביע על הכיוון,

וכך גם חלק מהאבטיפוסים שהספר מתאר. הסגנון הסיפורי נע מפרוזה רגילה ופנטסטית, לטירוף קצבי שמזכיר את ספרי הקומיקס, ובמיוחד את ספרי הקומיקס עליהם מבוססים רבים מהסרטים שיוצאו בשנים האחרונות. קומיקסים חיים בין עולם הספרות לעולם הקולנוע.

התמונות שמספרות את הסיפור יכולות להיות סינמטיות, והטקסט המלווה אותן מוסיף רובד שסרט לא יכול לספק. להמיר את הסגנון הזה חזרה לספר קלאסי היא משימה לא קלה. לכן לא פלא שהספר זכה לכל כך הרבה שבחים עם יציאתו.