התקשורת החרדית מציגה: התעלמות אלימה
"נגדע פתיל חייו" של הבאבא אלעזר, והילד לייבי קלצקי "נפטר". התקשורת החרדית לא מכירה את המילה "רצח", אבל מידי חודש פונות 100 נשים חרדיות למרכז החרדי לנשים מוכות. אלימות היא כמו זיהום: אם לא מטפלים בו, הוא הורג את הגוף
עוד בערוץ:
גם הילד לייבי קלצקי שנרצח בברוטאליות בברוקלין, בידי מטורף חרדי, הצליח לזעזע את אמות הספים של התקשורת החרדית - עד למילה רצח: "זעזוע עמוק מפטירתו הטראגית", כתב "יתד נאמן", "אבל כבד על טרגדיה מזעזעת" – "המודיע", ו"בתום החיפושים נמצא הילד ללא רוח חיים", דווח בעיתון "המבשר".
זכות הציבור לא לדעת
העיתונות החרדית מאמינה שרצח זה צהוב, ועל כן אין לכתוב עליו. יתירה מזאת, לפי תפיסת עולמם,
אזכור אלימות יעודד מקרי אלימות נוספים. כך למשל, טען הרב גרילק, עורך המגזין החרדי "משפחה", בראיון לערוץ 1 - שזכות הציבור לדעת היא ערך חשוב מאוד, אולם יש זכות גדולה יותר, והיא זכות הציבור לא לדעת. סיפורים אודות רצח ואלימות לסוגיה גורמים לשחיקה של רגשות, והם מזיקים, ולכן העיתונות החרדית לא כותבת עליהם.
לא חקרתי ואין בידיי סטטיסטיקות מדויקות. על פניו נראה, לכאורה, כי האלימות בציבור החרדי אכן פחותה, ואולי ניתן לזקוף זאת לזכות העובדה שהעיתונות הכתובה מצנזרת כל ידיעה על אלימות. שם אין אונס ואין רצח. אך מנגד, ייתכן שדווקא ידיעת הדברים הייתה מגבירה את המוסריות העמוקה של ציבור זה, וגורמת לו להינצל גם ממקרי קיצון, וגם ממקרים שקיימים לא רק בשוליים - אלימות במשפחה.
אל קו החירום לנשים מוכות דתיות וחרדיות שמפעילה עמותת "בת מלך", פונות מעל 100 נשים חדשות כל חודש.
חרדים מעדיפים לא ללמוד תנ"ך
התורה בחרה לפתוח ברצח הקשה של קיִן שהרג את הבל אחיו כבר בפרקים הראשונים של חומש "בראשית", בלי להסתיר או לחשוש שמא הדבר יעודד רצח. אם נדלג לפרשת משפטים, נגלה מגוון שלם של סוגי אלימות.
אותם מקרי האלימות שלא הוזכרו בתורה, כמו זה של חור בן מרים שנרצח במהלך חטא העגל, פורטו במדרשי חז"ל, שדאגו לזכות הציבור לדעת. אחד מסיפורי התנ"ך שהצליחו לגרום לי לסלוד מאלימות ותוצאותיה הקשות, הוא תיאור המלחמה הקצרה בין נערי יואב לאבנר (בשמואל ב', פרק א') שנפתחה במילים "יקומו הנערים וישחקו לפנינו".
הנביאים, כמובן, לא הסתירו שום מקרה אלימות קשה ומזוויע ככול שיהיה. אך ראוי לציין שחלקים בציבור החרדי אכן מדירים עצמם מהנ"ך, בגלל פתיחותו הרבה לספר על מקרי אונס ורצח.
מתנחמים באינטרנט
כשמסתירים אלימות תחת אשר להתמודד ולחסל אותה, היא פועלת כזיהום; כפצע מוגלתי שאם לא ינקזו ויחטאו אותו, הוא ילך ויחמיר. למרבה הצער, בכול הנוגע לאלימות במשפחה, יש כמעט הסכמה מלאה בציבור החרדי שחלילה וחס מלהזכיר את הנושא, ובכך הפצע מזדהם עוד ועוד, ומזהם את הסביבה כולה. את הנזקים והתוצאות הקשות כבר יהיה קשה לתקן.
מנגד, חייבים לציין כי משהו טוב קורה לאחרונה בציבור החרדי; משהו שפותח את הפצעים ומחטא אותם. התקשורת האינטרנטית לא מסתירה ואף אינה מתכחשת למציאות, ולהיפך: שם כותבים, מתריעים ומביעים סלידה מכול מקרה של אלימות - לרבות אלימות במשפחה.
דווקא הרציחות של הילד לייבי והבאבא אלעזר - שאין בית בעולם החרדי שלא נחשף אליהם - גרמו לי להאמין שהפעם תתייצב העיתונות הכתובה, ותביע את הזעזוע המתחייב בצורה ברורה וללא הסתרות, הכחשות וסתירות פנימיות מביכות. למרבה הצער, זה לא קרה.
במסגרת עיסוקי אני נחשף לאלימות של בעלים כלפי נשים. כאשר נרצח הצדיק הבאבא אלעזר זצ"ל על ידי חרדי, על רקע מה שהוגדר כחוסר שביעות רצונו מעצותיו של הצדיק בעניין שלום בית - אמרתי לעצמי שהרי המטורף הזה יכול היה גם לרצוח את אשתו, חלילה, ואת מי זה היה מעניין אז?
מטורף מסוגו של ארון לוי מברוקלין, רוצחו של לייבי, יש כבר גם לנו. לכן אני פונה בתחינה אל מנהיגי ומובילי דעת הקהל והתקשורת בציבור החרדי: אל תחכו שיקום מטורף שיבתר חלילה את אשתו. זה הזמן להשמיע את קולכם נגד האלימות.
- הכותב עומד בראש עמותת "בת מלך" לטיפול באלימות במשפחה
לפנייה לכתב/ת 
