"מוסטאר הלוך ושוב": בין האישי לגלובלי
בסרט "מוסטאר הלוך ושוב" תיעד הקולנוען דוד פישר את לימודיו של בנו יובל בבית ספר בינלאומי בבוסניה. ההחלטה להתמקד בפן האישי מחמיצה הרבה שאלות מעניינות על המפגש בין תרבויות, שפות וקונפליקטים בעיר מצולקת מלחמה
בגיל 17 מחליט יובל פישר, בנו של הקולנוען דוד פישר, לסיים את לימודיו התיכוניים בבית הספר הבינלאומי במוסטאר שבבוסניה. זהו מוסד אחד מבין כמה הפזורים ברחבי הגלובוס, ובהם ילדי כל העולם שהצטיינו במבחנים מוקדמים מקבלים מלגות לימודים לשנתיים, עושים תעודת בגרות בינלאומית וחוזרים הביתה כאנשים צעירים שהתנסו ברב-תרבותיות, בתרומה לקהילה ובהפיכת ה"אחר" המאיים לזולת שהוא כמוני וכמוך.
פישר נוסע הלוך ושוב לבקר את הילד, מפני שעצמאותו היתרה של הבן אינה פוטרת את האב מן הצורך בהמשך הקשר והידוקו. מתוך השיחות ביניהם (שיובל מתלונן על העדר הספונטניות והבימוי המופרז שלהן), נוצר מתווה של סרט אישי לגמרי, "מוסטאר - הלוך ושוב", ששודר אמש (ב') במסגרת "רצועה מהחיים" של הרשות השנייה בערוץ 2, ולצידו קצת הגיגים ודוגמאות על קשיי הרב-תרבותיות הזאת ונחיצותה המוחלטת.
הבעיה היא שבאמצע, בחיבורים בין התמות המובילות, משהו מתפספס לגמרי ומאבד כיוון, וחבל מאוד שכך. חבל במיוחד, כי "רשימת אהבה", המיזם המשפחתי הקודם של פישר, היה סרט משובח לעילא ומעורר ציפיות גדולות להמשכה של הסאגה המשפחתית שנפרשה בו.
מאידך, החיים בבית הספר הבינלאומי, על שלל השפות, התרבויות והקונפליקטים של האנשים הצעירים שמתחנכים בו, מעניינים בהרבה מכל הגיג על יחסי אב ובן שפישר מצליח להביא אל הסרט. אבל כיוון שהוא בוחר להתמקד כאן באישי-משפחתי, הנושא הגדול יותר מוחמץ לחלוטין.
שאלות שנותרו ללא מענה
מה מוביל אנשים צעירים מקטלוניה, גרמניה, תל אביב או עראבה לעזוב את בתיהם ולהשתקע לשנתיים בעיר מצולקת-מלחמה? מדוע הם בוחרים במסלול אקדמי מפרך למדי, שבצידו המון פעילות קהילתית במקום להתפנן בתיכון השכונתי שלהם? כיצד נראים חיי היום יום בקהילת סטודנטים כה מגוונת? מה יקחו איתם הביתה בסוף הדרך - לבד מן הצער על אובדן האהבה שפרחה בין כתלי המוסד, והחשש מפני הגיוס הקרב? האם יובל וסלאם ימשיכו להיפגש כשווים גם בישראל, והאם בכלל יוכלו להיפגש ככאלה: הנה כמה מן השאלות שפישר לא מתחיל אפילו להשיב עליהן בסרט, שמתרחש בעיקר סביב יובל שלו. בית הספר, התוכנית המעניינת שהוא מציע והתרבות המסוכסכת בה הוא פועל מתפקדים בעיקר כתפאורה וצבע ליחסי האב והבן: מעניינים כשלעצמם, אבל לא בקונטקסט הזה.
פה ושם מחלץ הסרט אמירות ראויות לציון מפי אנשים צעירים על עולמותיהם השונים, אבל בין האמירות האלה אין אינטראקציה ממשית. במקום אחד, בו מתראיינת אימו של תלמיד קרואטי, אפשר לראות כיצד הסכסוך האתני המר בין הקרואטים הנוצרים למוסלמים הבוסנים לא נגמר:
הגברת האינטליגנטית והרהוטה מסבירה שחריצות היא חלק מהגנים של הקרואטים, ואילו אנשים אחרים לא ניחנו בתכונה הזאת. מתוך אמירות שכאלה ומחשבה שכזאת, מובטח הסיבוב הבא של הדם, האש ותמרות העשן שכמעט הרסו את מוסטאר בשנות התשעים למאה הקודמת.
אבל רוב הזמן צריך להתאמץ כדי ללקט מן הסרט קצת יותר מקלישאות על מצבו של האדם הצעיר כקורבן של תרבות הוריו, וקצת יותר עניין מאשר דמותו המצודדת כשלעצמה של יובל, איש צעיר ורב קסם, רהוט להפליא ומצוייד בגומות חן מרהיבות. ברור לגמרי שפישר עשה את הסרט בגלל בנו, אבל נדמה לי שהצופים ב"רצועה מהחיים" אמש רצו לראות משהו מעבר לסיפורם של יובל ודוד. רצו, לא קיבלו ונותרו עם שאלה שאין עליה מענה: איך יוצר דוקומנטרי כה ותיק ומנוסה מפספס נושא כה מרתק?
