"אי המטמון": נוסטלגיה פופולרית

"אי המטמון" נכתב - כמו כל ספרי הילדים הטובים של המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים - ממש במקרה. בעת חופשה עם משפחתו, צייר רוברט לואיס סטיבנסון מפת אוצר ובעקבותיה התגבש סיפור, אותו התיישב לכתוב כבר באותה חופשה, תוך שהוא מתייעץ עם הילדים והמבוגרים על טיבו. בתחילה פורסם הסיפור בסדרה בהמשכים במגזין לילדים (ולא זכה להצלחה) וב-1883 ראה אור כספר והפך לסנסציה.

מי אמר שזו לא ספרות טובה? (עטיפת הספר)

"אי המטמון" של סטיבנסון הוא ללא ספק אחד מהספרים שתמיד כדאי לחזור אליהם. יש בסיפור איזו תנופה יוצאת דופן, דרמה מזוקקת ומסעירה והרפתקה כתובה היטב, ללא מניירות ופלפולים מיותרים. על אף שהספר מעולם לא זכה לאהדת המבקרים (אך לשבחים רבים מצד סופרים והוגים), הקהל לא חדל לקרוא בו; בגיל 10 כמו גם בגיל 60.

תרומתו של הספר למערך המושגים התרבותיים שלנו רבה עד מאוד, קשה להתווכח עם כתיבתו המוצלחת של סטיבנסון ולא משנה כמה טרחנים זקנים ומלומדים יטענו כי זו אינה ספרות טובה, במקרה הנ"ל, הפופולריות דווקא מצביעה על איכות היצירה.

אבל ניתן לחשוב על שתי סיבות עיקריות שהביאו את המבקרים והגווארדיה הישנה לצאת כנגד איכויותיו הברורות של הספר. ראשית, הוא יועד במכוון לקהל צעיר, ועד היום נוטים שלא לייחס חשיבות יתרה (ודאי לא מבחינה אקדמית) לספרות שנמעניה הם ילדים. היות "אי המטמון" ספר שנועד לילדים, בעוד שלמעשה הוא ניחן ביכולת הנדירה והקסומה לגעת גם בנפשם של קוראים בוגרים, מציבה אותו מלכתחילה ב"תחתית הסולם". 

לזקק את ההרפתקה

סיבה נוספת שעולה על דעתי היא הסוגה בה כתוב הספר. סיפורי הרפתקאות נחשבו גם כן במשך שנים רבות (בדומה לספרות המתח והבלש) לספרות נחותה. ההכרה בכך שסיפור הרפתקאות יכול להצטיין ולהוות דוגמא לספרות מעולה, נתפס כשערורייתי. שלא כמו "רובינזון קרוזו" מאת דניאל דפו, שראה אור מאה קודם לכן וכידוע, נמעניו לא היו ילדים, "אי המטמון" אינו עוסק בשאלות דתיות ופילוסופיות.

הרבדים החברתיים, הדיוקנאות הפסיכולוגיים והערכים גלומים בטקסט אך הם משנים להרפתקה עצמה. סטיבנסון, שהושפע מדפו במובנים רבים, זיקק את תמצית ההרפתקה והתמקד בה. לא בכדי "רובינזון קרוזו" זכה לעיבודים מקוצרים מתוך כוונה לפנות לקהל צעיר. בדומה ל"מסעות גוליבר" של סוויפט, ביצירתו יש גרעין דרמטי המדבר לעולמם הרגשי של ילדים, בעוד היצירה השלמה דורשת פענוח וקשב אחר.

קלאסיקה מודרנית (איורים מתוך "אי המטמון")

השבוע רואה אור "אי המטמון" במהדורה מחודשת כחלק ממהלך של הוצאת כתר להפיח חיים חדשים בסדרת "כתרי" הנהדרת, בה פורסמו לפני מספר עשורים ספרים מאת יוהנה ספירי, ויקטור הוגו, הארייט ביצ'ר סטואו, לוסי מוד מונטגומרי ואחרים. הלבוש החדש (במהדורה העכשווית שונה שם הסדרה ל"קלאסיקה") כולל עריכה מתוקנת של התרגומים הישנים, עם נגיעה מזערית בטקסט עצמו ועיצוב חדש עליו אחראית תמר בר-דיין.

עלי לציין כי העיצוב אינו מוצא חן בעיני. הצבע שנבחר לרקע, כמו גם הריבוע שבמרכזו, המציג צלליות של אלמנטים ודמויות מרכזיים בספר, אינו מעביר כלל את תחושת ההרפתקה העצומה, את הים הפתוח, את חדוות המסע ואת קלסתר הפנים החשוב כל כך של הדמויות. עטיפת הספר הקודמת ייצגה באופן מהימן למדי את התוכן וחבל שהסגנון לא נשמר גם במהדורה החדשה.

לטעמי, אין טעם למנות את מעלותיו של הספר, שכן לא בכדי הפך לקלאסיקה וודאי שאלו שקראו את הספר בילדותם, חבים לו מספר שעות של חסד אמיתי. אם כן, מעניין יותר לבחון האם "אי המטמון" ידבר גם לילדים של האלף החדש, שכן הם הנמענים האמיתיים (או כך לפחות צריך להיות) של המהדורה המחודשת.

חי, בועט וקולח

הספר שלפנינו תורגם על-ידי אוריאל אופק ב- 1974 והוא מהתרגומים הבודדים של הספר במלואו, שגרסאות מקוצרות שלו פורסמו גם בעברית לאורך השנים. ב-2002 ראה אור הספר בתרגומה של רותי שמעוני (זמורה ביתן) כמהדורה מחודשת לתרגומה מ-1991. שני התרגומים הללו טובים מאד ומעבירים היטב את סגנונו של סטיבנסון, את הדרמה המהנה והנימה הקלילה אך המותחת של הסיפור. אופק, חוקר ספרות ילדים, סופר ומתרגם, היטיב להעביר את הקצב של הסיפורים שתרגם ועל אף שלא כל פועלו בתחום זה הוא מצוין, טוב לגלות שהתרגום ל"אי המטמון" חי, בועט וקולח גם היום.

בדומה ל"רובינזון קרוזו", גם ב"אי המטמון" המספר מתעד את האירועים שהתרחשו בעבר מנקודת מבט בוגרת, כביכול. משמעות הטכניקה הזו היא ביסוס תחושת אמינות של המספר והמסופר ובנוסף, ריחוק יחסי של המספר ג'ים הוקינס מדמותו כילד בעת ההרפתקאות. שני אלמנטים אלו מחזקים את נוכחותו של המספר ומעניקים תוקף לעלילות, מופרכות ומשונות ככל שיהיו. אך יש לסייג מעט את המשפט האחרון, מכיוון שסטיבנסון אינו ממשיכו של "הברון מינכהאוזן" ואינו עוסק בגוזמאות.

הסגנון ריאליסטי, ההרפתקה מלהיבה משום שהיא מורכבת מתיאור של חיים ולא מאוסף של סיטואציות דרמטיות ומפתיעות. המתח נובע מהגרעין העלילתי החזק - מפת אוצר מתגלה, ג'ים מצטרף להפלגה מסוכנת ונחשף לטיפוסים ולדפוסי התנהגות מגוונים. ההתמקדות בעיצוב הדמויות, שהן מרשימות, בלתי נשכחות ואמינות מאד, בדומה ל"מובי דיק" של מלוויל למשל, הופך את ההרפתקה לאפקטיבית ולא לאוסף של "גֶגים" או סיטואציות דרמטיות שהמשתתפים בהן חסרי כל ייחוד.

הכוח של הדמויות והסיפור של כל אחת מהן, כפי שהוא נמסר בהדרגה ותמיד מפתיע ומעורר השתאות, מצביע על יכולתו המעולה של סטיבנסון לברוא דמויות בעלות עומק פסיכולוגי. אלו אינם טיפוסים שטוחים ולנו, הקוראים, מוטלת המשימה לפענח אותם ככל שהעלילה מתקדמת. אחת הסיבות לדעתי, שהספר עודנו "רלוונטי" וידבר גם אל ילדים בעידן הפייסבוק, היא שההרפתקה הדרמטית מתקיימת במקביל להרפתקת הקריאה.

בעוד הדמויות עסוקות בפענוח מקום קבורת האוצר, נטרול האויב המורד מבפנים וכן הלאה, אנו נסחפים אחריהן ומבקשים לפענח אותן, את מניעיהן וכוונותיהן.

המהלך הכפול עובר היטב בתרגום וממש כפי שמתבוננים בהשתאות בתמונות של אנשים מטיולים ברחבי העולם, כך גם הקריאה בספר ממגנטת, מושכת למחוזות רחוקים ומסקרנת.

ואולי זו למעשה הסיבה העיקרית להצלחתו של הספר במשך שנים כה רבות. היום, כמו גם לפני מאה שנה, "אי המטמון" הוא ספר מהנה מאוד. עלילתו מספקת אינספור רגעים של מימוש הפנטזיה הפרועה והילדית כל כך על פיראטים, אי בודד ואוצרות נסתרים (סטיבנסון הוא שיצר בין היתר את הזיקה בין פיראטים למפות אוצר). אנו נוטים לחשוב שהשתנינו לאין שיעור, אך תמצית ההנאה הילדית נותרה כפי שהיתה בעבר. החופש לדמיין, להיסחף אחר סיפור טוב ופנטזיית ההרפתקה; כל אלו אפקטיביים גם היום ולפיכך, טוב שהחליטו לפרסם את המהדורה החדשה, אשר תאפשר לקהל חדש להתוודע לסיפור המצוין של סטיבנסון.

"אי המטמון", מאת רוברט לואיס סטיבנסון. תרגום: אוריאל אופק, עריכת תרגום: דיטה גוטמן. הוצאת כתר 256 עמ'.